סיפורה של המורה ציפורה
ציפורה מאירוביץ
נולדתי בשנת 1937, תקופה שנקראת מאורעות תרצ"ז. ילדותי ונעורי עברו עליי
מסלול החיים היה זהה לכולם-גן ילדים, בית ספר עממי (א'-ח'),תיכון ופעילות בנוער העובד.
בגיל 16 נרשמתי ללימודי הוראה בתל אביב בסמינר לוינסקי. באותה תקופה היה חוסר מוחלט
בעובדי הוראה, וכל מי שלמד בסמינר קבל דחיית גיוס.
הרצון להיות מורה קינן בי מגיל צעיר. אהבתי מאד ילדים
ושמחתי מאוד בכל פעם שבבית הספר היסודי חסר מורה והמחנכת הייתה שולפת אותי לפעמים יחד
עם חברה למלא מקום בכתות הצעירות.
עוד כשמלאו לי 12 הפצרתי בהורי להרשם ללימודי הוראה. אבי ואני עשינו מסע אוטובוסים
לפתח תקווה ואז משם מסע רגלי בדרך חולית עד למדרשה בגבעת השלושה. לבקשתי להרשם ללימודים
לקראת השנה הבאה נעניתי בסירוב מנומק: " ילדה, תחזרי לכאן כשתהיי בת
16". למרות האכזבה המידית החלום לא נגוז אלא התחזק יותר ויותר, עם ידיעה ברורה
שבסופו של דבר אגשים את חלומי. המציאות, ממבט לאחור היום, הייתה גדולה מכל דמיון.
בקיץ של 1957 הייתי אחת מני רבות במחזור הראשון של מורות-חיילות שעברו תהליך מיוחד שהיו שותפים לו משרד החינוך וצה"ל. כולנו עברנו קורס מ"כים
ורגשי כאחד שאמור היה להיות מענה לכל הכרוך בעבודה
זו.
בשנה הראשונה לעבודתי כמורה חיילת עבדתי ביישוב-ספר של אז-משמר איילון, על גבול שטח
ההפקר עם ירדן, מול מנזר לטרון. הילדים ברובם כבר למדו בגן ילדים ישראלי ובחלקם אך זה הגיעו ממדינות מזרח אירופה- רומניה, הונגריה, פולין. ילדים אלה נולדו וחיו במשטר
קומוניסטי עוכר ישראל וההוויה היהודית בכלל והישראלית בפרט באמת הייתה רחוקה מהם כרחוק מזרח ומערב. יחד עם זאת הייתה בהוריהם של התלמידים
תשוקה עזה לזכות בפלא של הפיכת הדור הצעיר לישראלי גמור כמו כל צבר יליד הארץ.
בתום אותה שנה השתחררתי מצה"ל עקב נישואיי ליוסי
ממושב סתריה וכך באופן טבעי הפכתי ב1958 למורה הצברית באותו ישוב עולים. 
המושב הוקם בשנת 1949 ע"י מעפילים שגורשו ע"י הבריטים לקפריסין. מעט מהילדים
נולדו בנדודי הוריהם באירופה שלאחר המלחמה, אחדים נולדו בקפריסין ורובם נולדו במדינת
ישראל ולמדו בגן ילדים במושב. שפת הדבור המשותפת למבוגרים הייתה היידיש והגננת מזל
שנולדה להורים תימנים עשתה את צעדיה הראשונים כגננת בישוב זה ועקב הנסיבות רכשה את
היידיש. במשך הזמן הילדים נעשו "הדוברים" של ההורים מתוך ידיעתם את העברית. אותו פרק של עבודתי כמורה בבית הספר במושב לא התחיל והסתיים
בשעות עבודתי בביה"ס. אני, המורה
הצברית, הפכתי עם נישואי לבן המושב לחלק אינטגרלי של ההוויה המושבית. המפגש המיוחד
הזה של הצבר הקוצני עם פליטי השואה לא רק בביה"ס אלא בחיי היום יום בכלל, תרם
רבות לתהליך של קליטה ומיזוג.
עם הולדת בנותיי אושרה וברכה, אחרי 15 שנות הוראה רצופות,
עשיתי לביתי ופרשתי מעבודתי. במשך השנים שבהן גדלו בנותיי ובגרו שמרתי על הקשר עם הילדים
במושב והאוכלוסייה הבוגרת והמתבגרת בהתנדבותי בגן הילדים, בבית הספר, בספריה ובשאר
פעילויות של תרבות.
לאחר 19 שנים של פרישה, ואני כבר בת 55 נפתחו שערי מסך הברזל לעלייה מברית המועצות ואני שבתי אל העבודה עם ילדי העולים למשך עשור נוסף בבית ספר חדש שהוקם בשכונה חדשה של עולים ברמלה. היו אלה שנים מופלאות של עשייה והיה בהן גם משום סגירת מעגל. היום, בינואר 2014, לאחר יותר מיובל שנות, אני יכולה להביט לאחור ולהתפעם כל פעם מחדש.
מילון
מושב סתריההמושב הוקם בשנת 1949 ע"י מעפילים שגורשו ע"י הבריטים לקפריסין
ציטוטים
”הרצון להיות מורה קינן בי מגיל צעיר“”המציאות, ממבט לאחור היום, הייתה גדולה מכל דמיון.“
