מאגר סיפורי מורשת

החיים לפני החתונה ורקע לחיי

שמי הוא תמרה אדזיאשוילי. נולדתי בעיר קטנה בשם פוטי שבגיאורגיה (הנמצאת על שפת הים השחור) למשפחה יהודייה מסורתית. כמעט כל המשפחה שלי חיה באותו העיר, רוב המשפחה חייתה באותו רחוב. סבא שלי היה איש טוב, הוא היה מאוד בקיא בתורה וידע את כל ההלכות, כשהייתי ילדה קטנה הוא תמיד היה מספר לי שיבוא יום שנעלה בו לירושלים, כלומר לארץ ישראל. באותה תקופה הזקנים קראו לארץ ישראל ירושלים. והיינו צוחקים, מפני שבאותה התקופה לעלות לירושלים היה בלתי אפשרי, לא האמנו שנעלה לארץ ישראל.

למדתי 10 שנים בסך הכל, באותה תקופה זה מה שהיה נדרש, 10 שנים כללו גם בית ספר יסודי וגם תיכון, רציתי להמשיך ללמוד ספרות ולשון באוניברסיטה בעיר אחרת, אך ההורים שלי רצו שאלמד להיות אחות. בגלל חילוקי הדעות האלו החמצתי את השנה הראשונה ללימודים.

ההיכרות עם בעלי והחתונה

התחתנתי בגיל 19 עם בעלי, בכור אדזיאשוילי ז"ל, הכרתי אותו כשנסעתי באוגוסט 1973 עם דודתי לקרלי (כפר בגרוזיה הנמצא בסמוך לעיר טביליסי), אחותה של אבי הייתה גרה שם ונסעתי לבקר אותה, הייתי שם שבועיים. נפגשנו כשנכנסתי לחנות כולבו, ועמד שם בחור, לבוש בגינס, סימפטי, הוא מצא חן בעיניי וניסיתי לקבל פרטים עליו מבת דודתי, אך היא אמרה שהוא לא בשבילי מפני שהוא "עבריין" (קשוח), המשכנו בדרכנו ואני לא ייחסתי חשיבות לנושא, אך מתברר שהוא, בירר מי אני, ואיפה אני גרה. אחרי שבועיים שחזרתי לביתי, הגיע אליי מכתב. אז לא היה אינטרנט, התקשורת הייתה מתבצעת דרך מכתבים. המכתב היה מבת דודתי והיא כתבה בו שהבחור שמצא חן בעיניי עקב אחריי ושהוא רוצה להתחתן איתי. אחרי חודש הוא ואביו באו לביתי כדי לבקש את ידי, אני הסכמתי, בעלי היה אז בן 22.

היינו מאורסים במשך ארבעה חודשים, ובזמן הזה אמו של בעלי מתה, היא הייתה אישה חכמה וטובה מאוד, היא מתה משטף דם במוח, לכן דחינו את החתונה שלנו בחודש ימים מהמועד המתוכנן.

הולדת הבנות, לאלי וננה

עשרה חודשים לאחר שהתחתנו נולדה בתי הבכורה – לאלי בתאריך 20.11.1974, ושנה וחודש וחצי לאחר מכן בתאריך  12.1.1976 נולדה בתי השנייה – ננה.

העלייה לארץ

באותה תקופה הייתה עלייה גדולה לארץ ישראל, וגם אנחנו רצינו לעלות ולהקים בית בארץ ישראל. ההורים שלי גם רצו מאוד לעלות לארץ כדי לראות את סבתא שלי שעלתה לארץ בשנת 1970. הכנו את כל המסמכים הנחוצים לעלייה והכנסנו אותם למשטרה בטביליסי ולאחר כמה חודשים קיבלנו את האישור לעלות לארץ, השארנו מאחורינו בית גדול עם חצר גדולה שהיו בה עצי פרי רבים, מכרנו את הבית כמה שיותר מהר ובזול כדי לעלות לארץ (בגלל העלייה הגדולה המון בתים נמכרו בזול).

העלייה הייתה מאוד קשה, לא הייתה טיסה ישירה מטביליסי לישראל, היינו צריכים בהתחלה לטוס למוסקבה ולסדר שם את העניינים, לאחר מכן היינו צריכים לטוס לברסט (עיר בגבול של רוסיה ופולין) ומברסט היינו צריכים לעלות לארץ, כשהגענו לברסט עלינו על רכבת שלקחה אותנו לווינה שבאוסטריה ושם חיכו לנו אנשי הסוכנות, נשארנו בווינה כמה ימים ומשם עלינו לארץ ישראל ביחד עם אנשי הסוכנות, בשנת 1977.

 סבי וסבתי

החיים בארץ

כאשר הגענו לארץ הסוכנות נתנה לנו דירה בלוד, לא היינו יכולים להגיע לשם, המשפחה שהייתה לנו בארץ ישראל אספה אותנו ולקחה אותנו לשם. ההורים שלי קיבלו גם דירה בסמוך אלינו. יצאתי לעבודה ואמי גידלה את בנותיי. בשנת 1982 עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה לקחו את בעלי מהמילואים למלחמה, באותה התקופה לא היה לנו פלאפון ולא טלפון בבית. היה לנו טלפון ציבורי מתחת לבית והיינו מחכים בתור הרבה זמן עד שהיו מעדכנים את הטלפון הציבורי. ולשם הוא היה מתקשר. בכל בוקר שהייתי שומעת את הטלפון הציבורי מצלצל הייתי יורדת מהקומה הרביעית מפני שהייתי יודעת שזה בעלי. לאחר שהמלחמה נגמרה עברנו אני ובעלי ובנותיי לגור באשדוד ושם אני ומשפחתי חיים עד היום.

העשרה

יהדות גיאורגיה: "יהדות גיאורגיה היא קהילה יהודית עתיקת יומין, ויש הסבורים כי ראשיתה עוד מימי חורבן בית המקדש הראשון וגירוש היהודים מארץ ישראל על ידי נבוכדנצר, שבא בעקבותיו. היהודים הגיאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, ברובע היהודי שבכל עיר או כפר, שנקרא "שכונת היהודים", ושם בדרך כלל נמצאו כל מבני הקהילה. "

עליית שנות ה – 70 :"פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה מגיאורגיה לא שברה את מסך הברזל, והעולים נאלצו עם עלייתם להתנתק מכל קשר עם ארץ מוצאם. במרוצת הזמן התפתחה תרבות של יהודי גאורגיה בישראל. עליית יהודי גיאורגיה הייתה העלייה הראשונה של יהודים מברית המועצות לישראל. בישראל יצא עיתון ישראלי בשפה הגיאורגית בשם: "עלייה מגיאורגיה", המופץ עד היום. כמה אלפים מיהודים אלה היגרו לארצות הברית, לפורסט היל שברובע קווינס ניו יורק.‏"

תשע"ה