סילבי, הסבתא של יהונתן
דבר אחד היה לי בכל זאת קשה במיוחד. כמו כל ילדה יהודיה טובה, ההורים שלי שלחו אותי ללמוד לנגן בפסנתר. למדתי אצל מורה קשוחה שהייתה תלמידתו של המלחין הידוע בלה ברטוק, ושהייתה מרביצה עם סרגל על הידיים אם טעיתי בנגינה! אבל החלק הכי קשה היה האמון בבית. לא היה לנו פסנתר כי "נוסעים עוד מעט" ולכן הייתי מתאמנת אצל שכנים מבוגרים ולא נעימים. קשה במיוחד היה בחורף כאשר הפסנתר עמד בסלון שלהם אבל הם הדליקו אש רק במטבח, שם שהו, ואצבעותי קפאו מקור על הפסנתר.
העלייה לארץ וחבלי קליטה
בשנת 1962 הצליחו הורי סוף סוף לצאת מרומניה עם ויזה לצרפת. הגענו לוינה ולאחר כמעט חודש המתנה נסענו לארץ ברכבת עד ונציה ומשם באוניית הפאר דאז "תאודור הרצל" לנמל חיפה.
הגענו לחיפה בערב יום כיפור, ולכן לא הורידו אותנו מהאוניה עד צאת החג. להורי היה מאד קשה לראות את
הארץ ולא להיות מסוגלים לדרוך על אדמתה.
סוף סוף ירדנו והסיעו אותנו במשאית פתוחה לנהריה שם קיבלנו "דירה" במה שנקרא אז שיכוני רכבת. הורי היו בהלם, וכך גם אני. הדירה הייתה עם רצפת בלטות, עם דלת רק לשירותים ומקלחת, מיטות ברזל בשני החדרים של הדירה וקפסאות שימורים על השולחן (כולל קופסת זיתים ירוקים שממש לא ידענו מה עושים עם זה!). השכנים הוותיקים יותר אמרו להורי לא להתלונן, כי כשהם הגיעו, הם גרו באוהלים, אז לנו זה ממש "פאר".
ההתחלה הייתה מאד קשה, גם לי וגם להורי. לא ידענו עברית, לא היה מי שייעץ לנו מה לעשות ולאן לפנות, לא היה מה שנקראה היום "סל קליטה" ואבי נאלץ לצאת לעבודה למרות שלא ידע עברית וזה אומר שהוא יכל לקבל רק עבודות פשוטות. אותי שלחו ל-"חברת קליטה" בקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן. שהיתי שם שנה, אבל במשך הרבה שנים החשבתי את הקיבוץ כבית השני שלי ומאד התגעגעתי אל האנשים הטובים שקיבלו אותי שם.
הקמתי משפחה
כשחזרתי לנהריה התחלתי לעבוד. יום אחד בתחנת האוטובוס, ראיתי חייל יפה תואר עם עיניים כחולות-ירוקות ובלורית בלונדינית. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא עלה לאותו אוטובוס עליו עליתי גם אני אבל אני ירדתי בשכונה לפניו. שלחתי את אחי "לרגל" ולברר אם הוא גר בשכונה או רק אורח. לשמחתי הוא גר בשכונה וגם הכרנו, כי גם הוא חיפש אותי, ומצא. אחרי שנה וחצי בשנת 1965 נישאנו. האופציות לקנות בית ולמצוא עבודה טובה היו קטנות מאד בנהריה דאז ולכן החלטנו לנסוע לעיר חדשה ובהקמה, באר שבע.
בבאר שבע מצאנו עבודה טובה, שכרנו דירה נחמדה ומצאנו חברים נפלאים. בשנת 1968 נולד נועם, בננו הבכור ובשנת 1972 נולד זמר האבא של יהונתן, איתמר, זיו וגיא. לירון בננו הצעיר נולד בשנת 1981. בבאר שבע נפתחו בפנינו מלא אפשרויות. אני למדתי באוניברסיטת בן גוריון, זאביק עשה קורס מדריכים מקצועיים ולימד והוציא לדרך הישרה במשך מספר שנים, נערים שנפלטו מכל מסגרת לימודית אחרת. גם אני התפתחתי מבחינה מקצועית. ניהלתי את המכירות בסניף של חברת בניה גדולה "שיכון ופיתוח". ראיתי את העיר גדלה ומתפתחת והכרתי באופן אישי רבים מהדיירים שאכלסו את הבתים שהחברה בנתה בבאר שבע, ערד, דימונה ומצפה רמון. לאחר מכן עברתי לעבוד כמזכירת חברה בתרכובות ברום ומשם לאחר מספר שנים, ולאחר שהייתי גם נהלת לשכת מנכ"ל, הוצא לי להיות מנהלת מחלקת כוח אדם בחברת פוספטים בנגב (רותם אמפרט, כיום). קיבלתי את העבודה כאתגר גדול מאוד, בהיותי המנהלת – אישה היחידה במפעל שהעסיק יותר מ-750 עובדים.
מאוד נהניתי מהעשייה ומהעובדה שהייתי חלק מתעשייה מתפתחת בנגב. בשנת 1987 כשנועם התגייס לצבא החלטנו לעבור למרכז הארץ, לרעננה, במיוחד מפני שרוב משפחתו של סבא זאביק גרה בתל אביב.
ברעננה, למדו בבתי ספר האבא של יהונתן- זמר- ולירון אחיו. אחיו הבכור שירת בצבא באותו זמן בפרויקט יוקרתי מאד בחיל הקשר, ולאחר מכן נסע ללמוד בבאר שבע באוניברסיטת בן גוריון.
אחרי הלימודים אבא של יהונתן התגייס לצבא ושירת כקצין ביחידה מובחרת. זמר הכיר את האמא של יהונתן- שרון בבניין אליו עברנו ואחרי שלמדו וטיילו בעולם (בנפרד) הם התחתנו ונולדו להם יהונתן, איתמר, זיו וגיא. גם נועם נישא לאהבת נעוריו- טלי- ונולדו להם אופק כיום בן 16 ורוני בת 12. לאח הצעיר מביניהם נולד לאחרונה תינוק ושמו אלון. כמובן שכולם למדו והשכילו וכעת עובדים ומפרנסים בכבוד את משפחותיהם.
וכך זוג עולים חדשים, בני ניצולי שואה קיימו את חזון הוריהם, והקימו משפחה גדולה לתפארת שתורמת ותתרום עוד רבות למולדתינו.
מילון
פוספטיםמחצב
ציטוטים
”וכך זוג עולים חדשים, בני ניצולי שואה, הקימו את חזון הוריהם, והקימו משפחה גדולה לתפארת.“”גדלתי בלי סבא או סבתא וזכיתי לראות דור שלישי מדהים!“