מאגר סיפורי מורשת

סבתא רינה אוהבת את החיים, מלאת אנרגיות ויודעת להינות מהדברים הכי פשוטים, למרות כל הקשיים והתלאות שעברה בחיים – לא התייאשה, התגברה והמשיכה קדימה!

סבתא רינה נולדה בעיר קאשן באירן בשנת 1922. חייה חיים טובים ללא מחסור.כשהייתה 17 בערך הכירו לה את יעקב (אח של גיסתה) ואכן הם התחברו ואהבו אחד את השני. עוד לפני שהתחתנו יעקב התגייס לצבא. הם בקושי התראו וסבתא רינה חיכתה לו בסבלנות 3 שנים עד שיחזור. כשסיים את השירות שלו הם התחתנו, בגיל 21.

רינה ויעקב הקימו משפחה ונולדו להם ארבעה ילדים: עזרא, יוסף, יפה (אימי) ומשה.

סבא יעקב היה מאוד ציוני והשתוקק לעלות לארץ ישראל. הם עלו לארץ בשנת 1951 השאירו את כל המשפחה הורים ואחים באירן וטסו לישראל.  הם הגיעו לשער העלייה בחיפה שם שהו כחודש ולאחר מכן עברו למעברה של בית שאן.

במעברה חיו ללא תנאים ולסבתא רינה היה מאוד קשה, היא לא הבינה למה היו צריכים לעזוב את הכל ולהגיע לארץ ישראל, היא ממש כעסה עליו ואפילו לא דיברה איתו תקופה ארוכה. הם עברו מהאוהל במעברה לבית הבנוי מבוץ וקש, לאחר מכן שוב לבית אחר והייתה תקופה שהתגוררו בחנות.

רק בשנת 1954 קיבלו בית מבלוקים מעמידר. בית ללא חשמל, חיו על פתיליה ששימש לבישול, ולמפה כעין עששית ששימש לתאורה. רק לאחר שנתיים קיבלו חשמל ואז החיים היו קלים ונוחים יותר. השימוש בחשמל היה לצורך תאורה בלבד ולא לחימום / קירור, רק בהמשך קנו מקרר (לפני כן היה להם מקרר ללא חשמל (כמו צידנית) ששמים בו בלוק קרח ששמר על הקור.

בשנת 1962 נולדה אילנה (לאחר 11 שנים בהם היו לסבתא רינה 3 הפלות מאז שילדה את משה). אילנה הכניסה רוח צעירה וחדשה לבית, יחד איתה הגיעו השינויים המשמעותיים שהקלו מאוד: ניתן היה לקנות מקרר חשמלי, קיבלו גז, תנור חשמלי. עדיין כיבסו ביד את כל הכביסות.  רק בשנת 1969 רכשו מכונת כביסה חדשה.

יש לציין שסבתא רינה כשמה כן הייתה – שמחה, אבל במלוא מובן המילה! החיוך לא ירד לה מהפנים, מארחת את כולם בסבר פנים יפות, עם ארוחות טעימות והכל בשפע. לסבתא הייתה יד רחבה, היא בעצמה הייתה מתפלאת: "שמתי קצת אורז ופתאום נהיה הרבה" , אורחים לא צפויים היו מבקרים בשבתות וסבתא תמיד הייתה מוכנה.

סבתא רינה מאוד אהבה את הסחנה (גן השלושה) המים הצלולים והקרים הצליחו לרענן ולצנן אותה מהחם הכבד של

בית שאן.

אני גדלתי בבית שאן, ובכל שבת היינו הולכים ברגל לסבתא, סבא יעקב היה מספר לנו סיפורים וסבתא רינה מפטמת אותנו במתוקים, מאכלים, פיצוחים בלי סוף. גם שיצאנו הייתה מציידת אותנו בשקיות טובות במאכלים שלא הספקנו לטעום…

בתחילת שנות ה 70 סבא יעקב חלה ונחלש, הפסיק את עבודתו ונשאר בבית. סבתא רינה טיפלה בו במסירות ודאגה לכל מחסוריו.

בשנת 1984 אילנה השתחררה מהצבא , לאחר בדיקות של רופא תעסוקתי התגלתה לה מחלת הלוקמיה. בדיקות רבות, טיפולים שונים ולבסוף החליטו הרופאים שהיא צריכה לעבור השתלת מח העצם. כל הנושא היה בחיתוליו ולצורך הטיפולים וההשתלה היה צריך לנסוע לבית חולים הדסה בירושלים. ללא רכב במשפחה נאלצו לקחת מונית ספיישל ולנסוע בכל פעם לירושלים, הנסיעה והתשלום היו כבדים מנשוא. אך לבסוף בשנת 1987 ההשתלה בוצעה ועברה בהצלחה.

לאחר שנה סבא יעקב נפטר ממחלת הסרטן והפרידה הייתה קשה, אהוב ליבה של סבתא רינה השאיר אותה לבד עם בת חלשה בעלת מערכת חיסון כשל ילדה קטנה.

כאשר אילנה התחזקה והייתה צריכה לנסוע לביקורת בהדסה, אני תלמידה בכיתה ח' בת 14 נסעתי איתה ללוות אותה לביקורת. (סבתא רינה מבוגרת וקשה לה לנסוע באוטובוס, האחים של אילנה היו עסוקים עם ילדים קטנים, האחים הגדולים שלי היו עסוקים בלימודי הבגרויות ואני – בדיוק באמצע נהנית מיום כייף עם דודה שלי לירושלים. השתדלנו להינות מזה, צחקנו, דיברנו, אכלנו יחד וניסינו להתעלם (לפחות אני) מהמראות הקשים במחלקת אונקולוגיה.

זה היה הצעד הראשון להתחבר לאילנה ולבית סבתא. לאחר שנתיים חגגנו לאילנה יום הולדת, תיכננו את המסיבה בקפידה וההתרגשות הייתה גדולה. לצערנו השמחה הייתה מוקדמת מידי,  שוב פקד בה הסרטן והפעם בראש.  חוששים וחרדים מלווים אותה שוב לבתי חולים והפעם אין טיפול אפשרי.

בשנת 1992 אילנה נפטרה והיא רק בת 30.

אין מילים לתאר כיצד זה השפיע על כל המשפחה, אני זוכרת את אימי בוכה, כואבת, מתייסרת על האובדן.. עבורי הייתה כמו אחות גדולה. ידעה להתחבר לכולם, להקשיב, לעזור, לפרגן, לפנק… ופתאום היא איננה. אין צער יותר גדול מלאבד את הילד שלך!! חלק ממך פשוט מת. לא טבעי לקבור את הילד שלך.

סבתא רינה הרימה ראשה והמשיכה בדרכה המיוחדת לפנק, לאהוב, לבשל, לחייך ולשיר.. חיה לבד ולא הסכימה להיות עול על אף אחד מהילדים. בשבתות הסכימה בקושי להגיע לארוחת שישי ולחזור ישר הביתה.

סבתא רינה אהבה לטייל, לנסוע עם הקשישים, לקנות דברים חדשים (אימי הייתה מלווה אותה לטיולים ולנסיעות שאותם היא כל כך אהבה). סבתא רינה הייתה גזעית ביותר היו לה בדיחות מדליקות, היא קנתה לכל נכד / נכדה שהתחתנו שמיכה ואמרה להם: "תכנסו שניים ותצאו שלושה" תמיד בירכה שנתרבה, שנביא ילדים, שנרחיב את המשפחה.

לכל נין שהגיע לגיל בר / בת מצווה קנתה שרשרת זהב מתנה והעניקה אותה בהתרגשות של ריקודים ושמחה

באירוע המיוחד.

בשנת 2012 סבתא רינה נפלה בביתה במטבח בעודה מבשלת, היא קיבלה מכה חזקה מאוד , היא חשבה במהירות ומיד הושיטה את ידה וסגרה את הכיריים (הראש תמיד עבד).  3 שעות שכבה על הרצפה כך עד שהנכדה הגיעה לבקרה ומיד הזעיקה עזרה. האגן שלה נסדק והיא אושפזה בבית חולים, לאחר מכן הייתה בשיקום . כששוחררה אימי הביאה אותה לביתה, שם טיפלה בה כ 8 חודשים במסירות ואהבה שאין כמותה. סבתא עברה את טיפולי הפיזיותרפיה, התמידה בתרגילים, השקיעה וברגע שהצליחה להסתדר בזכות עצמה חזרה לביתה.

היא רצתה להיות עצמאית, אהבה את הפרטיות שלה. סירבה להיות נטל על אחרים. ההחלמה איטית אבל תמיד עם תקווה, עם חיוך על השפתיים ואמונה שהכל יהיה בסדר. הכל טוב. גם אם כואב העיקר שהלב שמח.

אימי יפה ודוד משה עטפו אותה ולא השאירו אותה לבדה מרגע  זה. אימי ישנה אצלה במשך שנתיים לילה לילה, תוך דאגה אין סופית, חרדה ואהבה ללא תנאים. יחד עם דוד משה התחלפו ביניהם והשגיחו 24 שעות ביממה על אמם האהובה והיקרה.

סבתא רינה אישה מאמינה, לא ויתרה על נרות שבת ותמיד ברכה את כולם בבריאות, הצלחה ודלחוש (לב שמח בפרסית).

מרץ 2014  – בוקר אחד היא צעדה בחדר איבדה שיווי משקל ונפלה שוב. הפעם שבר גדול בירך. ניתוח, אשפוז, שיקום לא פשוט והפעם החלטנו הנכדים להירתם ולעזור כדי לשחרר את ההורים שלנו שהם בעצמם לא צעירים. מבצע סבתא הקיף אותה כל הזמן בביקורים של הנכדים מכל הארץ. קידוש בשבת, אוכל ביתי, הרבה חום ואהבה, פינוקים וסיפורים. היו קשיים, אישפוזים, החמרה, חיידק מדבק, בידוד ולרגע חשבנו שזה הסוף והתכוננו לרע מכל..

פתאום התבשרנו שהיא חוזרת לשיקום – לא האמנו !! סבתא רינה בחרה בחיים. אספה את כל הכוחות שלה התחזקה והמשיכה הלאה. השמחה הייתה גדולה. לאחר חודשיים היא יצאה מהשיקום, במצב סיעודי אבל יציב.

שוב אימי טיפלה בה חודשים ארוכים עד שקיבלנו מטפלת זרה שתגור עימה בביתה. החלפת הטיטולים, המצעים לא הייתה קלה. סבתא רינה תלשה את הטיטולים והתעקשה ללכת לשירותים בכוחות עצמה. שני מבוגרים היו צריכים לעזור לה להתיישב על האסלה ואז לעזור לה להתרומם. לא פשוט אך היא לא ויתרה. פיזיותרפיה, תרגילים, ירידה במדררגות לצאת למרפסת – כי השמש טובה ומחממת, מעניקה אנרגיות לגוף.

סבתא מאוד אהבה לשבת בחוץ , לנשום אויר, להתחמם  בשמש, לשמוע את הציפורים ולראות מי מסתובב בחוץ.

סבתא רינה נחושה בדעתה לחזור לביתה – עשתה כל מאמץ להשתקם, להתחזק ולחזור למקום הפרטי שלה. ואכן העובדת זרה הגיעה ויחדיו עברו לביתה. סבתא שמחה מאוד, לא הייתה נטל על הילדים שלה, הם אומנם המשיכו להיות בדאגה וחרדה יומיות לשלומה של סבתא, כל שיעול, התעטשות הלחיצה אותם אך הם יכלו לשהתחרר מההשגחה הצמודה של 24 שעות. ואנחנו הנכדים מבקרים, משוחחים מצלמים, משתפים כל ברכה, חיוך, תפילה ומנציחים את הרגעים הקסומים.

יוני 2015, יום שבת סבתא רינה מבקשת מהמטפלת לצאת למרפסת כי הנכדים והנינים יגיעו עוד מעט. יושבת לה על הכסא לכמה דקות וראשה נופל. אמבולנס, בית חולים, הפעם זה שונה. סבתא עברה אירוע מוחי והיא לא בהכרה בכלל. הרופאים מכינים אותנו ואנו מגיעים להיפרד… מנסים לתלות תקווה שהיא תתעורר, שתמצא את הכוחות להמשיך..מתפללים, מקווים…  אבל הגוף בוגד.

שבוע אחרי ביום שבת הטלפון הקשה. נוסעים להיפרד ולא מאמינים ..שבוע שכבה בבית החולים, כולם מגיעים בוכים, מכינים את עצמם ..

20.6.2015 יום שבת יום ההולדת שלי. אני מתעוררת בשעה 7 בבוקר לצלצול טלפון. מדברים מבית החולים העמק בעפולה. הבנתי… סבתא רינה הלכה לעולמה. סבתא שנאבקה בחיים, בחרה בהם למרות כל הקשיים הנפשיים, הפיזיים, לא ויתרה, נאחזה בכל כוחה עם דעה צלולה, עם חיוך נצחי ועם הרבה אנרגיות טובות.

סבתא שלי בגיל 93 עברה לעולם אחר ללא סבל, ללא איבוד צלם אנוש, כמו שצדיקים עוזבים את עולמם. ואני שאלתי את עצמי מדוע דווקא ביום ההולדת שלי? כולם התקשרו לאחל מזל טוב ואני בכיתי, כאבתי והם היו לצידי…

רק לאחר זמן מה הבנתי שהסוף שלה הוא ההתחלה שלי, היא העבירה לי מסר … אני צריכה להמשיך, אני מעבירה את הלפיד. אומרים שאני מאוד דומה לה באופי, באנרגיות, בשמחה.. מסתבר שזה לא מקרה ..

סבתא רינה שלנו האהובה בת 93. משאירה לנו צוואה להמשך הדרך.. ולנו לא נותר אלא רק ללמוד ממנה ולהמשיך בדרכה.

יהיה זכרך ברוך סבתא יקרה שלנו.

תשע"ו