מאגר סיפורי מורשת

סבתא רוזה שלי הייתה האדם המשמעותי בחיי

סבתי רוזה גסקו, בעלה דוד ושני ילדיהם הצעירים, עלו ארצה מקובל שבאוקרינה בשנת 1930, בעקבות אבי זאב שסיים לימודי אדריכלות במחזור הראשון של הטכניון בחיפה. 8 אחיותיה של סבתא רוזה נשארו בקובל ונשרפו עם משפחותיהם בבית הכנסת של העירה על ידי הנאצים.

סבתא לא שיתפה אותנו אף פעם באבלה הכבד. היא התפללה הרבה ותמיד השרתה נעימות ושלווה.

אחרי שנולדתי סבתי שהתאלמנה עברה לגור עם הורי בכדי לגדל אותי. בשנתיים הראשונות לחיי סבתא לא משה ממני. הטיפול שלה ואהבתה עיצבו את חיי. היא העניקה לי ביטחון עצמי, סקרנות, יושרה, את הכוח לאהוב והאומץ להתמודד עם חיי.

כשהייתי בת שנתיים סבתי עברה לגור עם דודי בכדי לגדל את הבן שנולד להם. אני מאמינה שהייתה לי טראומה קשה כשעזבה אותי והרגשתי בודדה. מאז בכל שבת התאספנו, כל בני המשפחה, הורי, הדודים, בני הדודים ולימים גם הילדים של בני הדודים אצל הדודים שסבתא גרה איתם וניהלה את ביתם כל חייה. הפגישות המשפחתיות הללו הן הזיכרון הנעים ביותר של ילדותי. נהגתי להתגנב למטבח בכדי להיות עם סבתא כשהיא טיגנה את עוגיות ה"חרוטס" שלה לכל המשפחה.

את הנעימות והרוגע שהרגשתי במחיצתה אני יכולה להרגיש בגופי היום. אכן הקשר הזה של השנתיים הראשונות בחיי טבוע בי לכל החיים. אני מבינה ומאמינה שכל מה שעשיתי בחיי נובע מהשנתיים האלה

ציוני דרך בחיי

בילדותי – הייתי תלמידה מצטיינת

בנערותי – קיבלתי פרס ראשון בקליע למטרה ברובה צ'כי.

הטסתי טיסת סולו על מטוס פייפר בגדנ"ע אוויר. הייתי בת יחידה בין 20 בנים והגעתי מקום 3 בקורס.

בבגרותי – התקבלתי לעתודה אקדמאית הייתי אחת מ 20 בנות אשר התקבלו למחזור מכל הארץ וסיימתי לימודי אדריכלות בטכניון בחיפה. במקצוע זה עבדתי כל חיי.

התחתנתי והקמתי משפחה. בניינים שתכננתי ובניתי התפרסמו בעיתונות עולמית. עסקתי בספורט: רחבתי על סוסים, שיחקתי טניס עד שנפצעתי. עד היום אני משחקת גולף.

גם אני כמו סבתא רוזה התאלמנתי בגיל צעיר (42) כשאמא של אביגיל הייתה בת .6 גידלתי לבדי את שלושת ילדי. השתדלתי לתת לילדי את שקיבלתי מסבתא וגם אהבה לספורט, אומנות, תרבות ומוזיקה אשר אליהם לא נחשפתי בילדותי.

עברו השנים וכיום, אני הסבתא, אחת לשבועים בערב שישי ילדיי, נכדיי ועוד בני משפחה (אנחנו מונים כבר 25 נפשות) מתאספים אצלי לארוחת ערב הכוללת דיבורים, אוכל, שתייה וקינוחים. אחרי ארוחת הערב הנכדים משחקים יחדיו והמבוגרים פנויים לעשות מה שמתחשק להם. בזמן הארוחות אנו חוגגים למי שיום ההולדת שלו חל בשבועיים שחלפו (לפעמים 2 או 3 יחד). יש לנו טקס קטן אשר בו אני נועצת בעזרת אחד מבני המשפחה נרות יום הולדת בתפוז או פומלה (תלוי בגיל חתן יום ההולדת). עד ביום, מקסימום הנרות היה 55 לבני דוד. מדליקים את הנרות ומכבים את כל האורות בבית. כולנו עומד מסביב ל"כדורי האש" ,מוארים בנגוהות, שרים שירי יום הולדת ונושאים ברכות.

אני מקווה שלנכדיי ישאר זיכרון מתוק מהמפגשים המשפחתיים האלו.

הזוית האישית

סבתא ציונה:

אני מרגישה שהשתתפותי בפרויקט זה היתה זכות גדולה. במסגרת השעות שהקדשנו לפרויקט נחשפנו אביגיל ואני לעובדות מחיי שלא חשבתי עליהן יותר לפני הפרויקט. חשוב לי מאד ששיתפתי את אביגיל בחוויות שעברתי, במעשים שעשיתי מזווית הראיה שלי היום. אני מקווה שאביגיל למדה להכיר אותי את סיפורי משפחתה.אני לא חושבת שהפרויקט ישנה את האהבה ביננו כי קשה לאהוב יותר. כל זה עבור נכדתי אהובתי ששמה המלא הוא אביגיל רוזה סירקין.

אביגיל:

אני מודה לפרויקט הרב דורי על שאיפשר לי לכתוב על סבתא רוזה שלי ובזה להודות לה. במהלך הפרויקט ביליתי שעות עם סבתה אלו היו שעות נפלאות בהן למדנו אחת על השניה ישבנו ושוחחנו למדתי את סיפורי המשפחה ועוד הרבה דברים שכנראה לא היתי יודעת ללא הפרויקט אני שמחה מאוד בזכות שנתנה לי להשתתף בפרויקט

שתינו מודות למורה הנפלאה שהנחתה אותנו במהלך הפרויקט לירן טלמור היא הנחתה אותנו בצורה נפלאה ונעימה בלי לחץ. לפני הפרויקט סבתא היתה לחוצה קצת ולא ידעה מה תצטרך לספר ואיך אך הנעימות והרוגע בה ניהלה את הכיתה גרמו לנו להרגיש בנוח ולהפיק את המיטב.