מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא רבתא שלי, יהודית פולצק, וקורותיה בשואה

אני נעם וסבתי תלמה דורפמן
סבתא יהודית וקלרי אחותה
סיפור חייה של סבתא יהודית מההליכה מבודפסט לאוסטריה, למחנה העבודה

סבתא רבא שלי יהודית פולצ'ק
סבתא יהודית לבית שניצר, נולדה בבודפשט בשנת 1926. הייתה לה ילדות יפה עד תחילת מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. היא נאלצה לעזוב את לימודיה בבית הספר מאחר שבית הספר לא היה יהודי, היהודים סולקו מבית הספר ונאלצו לשאת טלאי צהוב בצאתם לרחוב.סבתא עברה ללימודי גרפיקה באופן פרטי אצל אומן ידוע יאשיק אלמוש. 
 
הגרמנים פלשו לבודפשט במחצית השנייה של שנת 1945. את המבוגרים העבירו לגטו ואת הצעירים לקחו למחנות עבודה. סבתא יהודית, בת 17 ואחותה קלרי, צעירה ממנה בשנה בת 16, הלכו מידי בוקר במטרה לקבל ויזה ממשלת שוויץ ובכל ערב חזרו הביתה ללא התעודה כי היה עדיין תור מאוד ארוך ולא הצליחו להגיע לדלפק. יום אחד אחרי שעות ארוכות פנו ללכת הביתה, רץ אחריהם חייל הונגרי והציע להן תמורת כסף רב להביא להן בבוקר שלמחרת את הויזות שאמורות להציל אותן מהליכה למחנה העבודה, אלא שלמחרת בשש בבוקר הן נלקחו למחנה בפיקודו של אייכמן, החייל הגיע עם הוויזות דבר שסייע מעט להורים.
 
ההליכה ברגל מבודפשט עד מחנה העבודה, ה"לאגר", הייתה קשה מנשוא, התחילו את מצעד המוות אלפי צעירים, רבים מתו בדרך.
 
סבתא יהודית הייתה תמיד מאוד רזה ובמחנה קבלו לאכול קליפות של תפוחי אדמה, פרוסת לחם אחת ליום ומים מעופשים. הן סבלו מכינים בראש בגלל היגיינה לקוייה. סבלו ממחלות מעיים, דזינטריה.
 
יום אחד היה לסבתא חום גבוה, בחוץ ירד שלג כבד, סבתא התלבטה אם לצאת לעבודה במצבה והחליטה לא להישאר בביתן כי פחדה שיהרגו אותה ומי שהפסיק לתפקד נורה למוות. בערב כשחזרו מיום העבודה הקשה סבתא הייתה במצב של כמעט קיפאון. קלרי אחותה חיממה את גופה של סבתא בהבל פיה, עד שחזרה למצב יותר טוב. 
 
סיפור הצוענייה
כידוע לא רק את היהודים לקחו למחנות גם צוענים נלקחו למחנות השמדה ומחנות עבודה. יום אחד במחנה העבודה פנתה צוענייה והציעה לסבתא לחזות את עתידן תמורת שלוש פרוסות לחם ומכיוון  שבכל יום כל אחד קיבל פרוסה אחת של לחם, סבתא ואחותה קלרי והחברה מריקה שהייתה כל הזמן צמודה אליהן החליטו לאכול במשך שלושה ימים רק פירורים, כדי לאסוף שלוש פרוסות לתת לצוענייה תמורת מידע ממנה על עתידן. הצוענייה אמרה לסבתא ולקלרי שהן חוזרות הביתה אחרי המלחמה, כשהגיע תורה של מריקה אמרה הצוענייה שהיא לא מרגישה בטוב ולא תוכל לומר לה את עתידה. לאחר מכן, כשמריקה לא שמעה, הצוענייה אמרה לסבתא שהיא לא יכלה להגיד את האמת, שמריקה לא תחזור הביתה מהמלחמה ובאמת מריקה נפטרה בדרך הביתה ממחלת הטיפוס.
 
     
חומות של תקווה
סבתא יהודית הייתה תמיד מאוד אופטימית, אפילו בתוך המחנה, שבו עברה תלאות ותנאים מאוד קשים. מידי ערב היא לקחה את קלרי אחותה והן ישבו על המיטה והתכסו בשמיכה מעל ראשן, כאילו הן נמצאות בתוך אוהל. סבתא ספרה לקלרי בדמיון מודרך כיצד הן משתחררות מן המחנה, חוזרות הביתה פוגשות את אבא ואמא  וממשיכות את חייהן הרגילים. ואכן הן השתחררו מהמחנה. לאחר שהרוסים נכנסו להונגריה ושחררו את כל מי שהיה במחנות. הן פגשו את אבא ואמא שהיו בגטו בבודפשט.
 
הדרך הביתה
בדרכן הביתה לבודפשט, הן הלכו ברגל והתאכסנו בכפרים שבדרך, אפשרו להן לאכול כאוות נפשן. הרוסים הכובשים אמנם הצילו אותם, אבל הם היו הוללים ואהבו לשתות הרבה יין ולהשתכר ואז הם חיפשו נשים לבילויים. ערב אחד הן התאכסנו בבית ובאותו חדר ישנו כמה נשים שהיו בדרכן חזרה הביתה, כשלפתע שמעו נקישות חזקות בדלת, היה ברור לפי הצעקות ברוסית שאלה חיילים רוסים שמחפשים נשים לבלות בלילה. סבתא יהודית, שהייתה מלאת תושייה, החלה לצעוק בקולי קולות טיפוס, טיפוס, שזאת מחלת מעיים קשה והרוסים נבהלו וברחו משם וכך ניצלו הבנות שבחדר מהתנהגות נלוזה של החיילים הרוסים.
 
בבית
סבתא יהודית הייתה תמיד אישה מאוד רזה, כשחזרה מהמחנה הייתה ממש, ממש "עור ועצמות" הדבר היחידי שהיא רצתה מאוד לאכול היה לחם, היא אפילו הלכה לישון כשבמיטתה היה לחם שלא יחסר לה אפילו בלילה. ובעקבות הזלילה המטורפת של לחם היא מאוד שמנה, אחרי ששבעה מהלחם חזרה לממדיה הטבעיים. עלתה השאלה מה עושים? האם להישאר בבודפשט בין הגויים או לעלות לישראל? סבא שלמה, או בכינויו המחתרתי צ'ק, עסק בהעלאת ניצולי שואה לישראל, היא החליטה יחד עם אחותה קלרי לעלות לארץ בשנת 1946, כשהוריה נשארו בבודפשט. אביה קיבל את משרתו בחזרה כמהנדס ומנהל מפעל ועלה עם אמא של סבתא בשנת 1950 ישירות לגדרה.
בהמשך גרו בירושלים. סבתא יהודית וסבא שלמה גרו ארבע שנים בקיבוץ עין זיתים שליד צפת, הקיבוץ התפרק אחרי ארבע שנים והם עם בת אחת דפנה עברו לגדרה ובגדרה היה גרעין שהיה מיועד להגיע לקיבוץ בדרום, אבל סבתא יהודית הייתה אישה מאוד עצמאית, פסלת וציירת, לא רצתה להמשיך לגור בקיבוץ ולכן החליטה להישאר בגדרה, כאן נולדה סבתי תלמה.
 
סבתא יהודית היום בת 89, נמצאת בבית אבות ולצערינו לא מזהה אותנו כבר בגלל מחלת הדימנסיה שבה היא לוקה. השאירה לנו הרבה מאוד פסלים יפים, כי היא אומנית וגם ציורים. מה שמאפיין את עבודותיה הוא מצד אחד פסלים על נושאים שקשורים לשואה ומצד שני פסלים מלאי הומור, כמו למשל אישה ענקית שמנגנת על כלי נגינה מאוד קטן. באמצעות פסלי השואה, בכל שנה היא רצתה להנציח את זכר השואה והעבודה האחרונה שלה הייתה ההליכה למחנה ליכטנוורט באוסטריה, התבליט שמותיר רושם עז על המתבונן בו.
 
תמונה 1
 
אוניית המעפילים 'מקס נורדאו' נקראה על-שמו של המנהיג הציוני הידוע שהיה עוזרו הבכיר של בנימין זאב הרצל. היא הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמל קונסטנצה ברומניה. הייתה זאת הפלגה ראשונה, ואחרונה, מנמל רומני, עקב מדיניות שלטונות רומניה, ההפלגות הבאות של יהודי רומניה יצאו מנמלים ביוגוסלביה ובבולגריה.
 
סבתא יהודית וסבא שלמה וגם קלרי אחות של סבתא הגיעו באונייה הזאת הישר לעתלית ושם הבריטים החזיקו אותם במשך כמה חודשים ואז עברו לקיבוץ עין זיתים, שם שהו במשך 4 שנים עד שהקיבוץ התפרק והם עברו לגדרה שם סבתי נולדה בשנת 1950. עין זיתים היה יישוב בגליל העליון, כשני ק"מ מצפון לצפת, על מדרונות הר ביריה. הוא נוסד על ידי חלוצים בני העלייה הראשונה בשנת 1891. היישוב שכן כקילומטר צפונית לכפר הערבי עין זיתון, שבו שכנה קהילה יהודית במשך מאות שנים בימי הביניים ועד למאה ה-18, וקהילה מוסלמית בימי הביניים ועד למלחמת העצמאות.‏
 
תמונה 2
  בקיבוץ עין זיתים 1946.
 
בנימה אישית, סבתא יהודית עברה חיים קשים בהיותה ניצולת שואה, אבל תמיד נשארה אופטימית מאוד ודעתנית וידה היה בכל. גם היום אוהבים אותה מאוד בבית האבות למרות מצבה ובזכות חייכנותה. המשפט המתאים לתאר את סבתא הוא: "מבירא עמקתא לאגרא רמה", מתוך סיפורה של סבתא יהודית אני למדה, שאופטימיות וחשיבה חיובית יכולים להציל ולעזור לצאת מהבורות העמוקים ביותר, שאליהם אנחנו נקלעים בחיינו. 
 
העשרה
צעדת המוות: "צעדות המוות (בגרמנית: Todesm?rsche) הוא הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה להצעדה כפויה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים. הכינוי אומץ על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא-אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים".
 
צעדת המוות – הספריה של מט"ח
 
תכנית הקשר הרב דורי,
תשע"ו

מילון

צעדת המוות
צעדות המוות (בגרמנית: Todesm?rsche) הוא הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה להצעדה כפויה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים. הכינוי אומץ על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא-אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.

לאגר
מחנה ריכוז ועבודה

ציטוטים

”למדתי מסבתי שכאשר יש אופי עם מחשבות חיוביות אפשר להתגבר על הקשיים הכי גדולים בחיים.“

הקשר הרב דורי