מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה בשנת 1950 וכשהייתי בת חודש יצאו הוריי באנייה לכיוון ארץ ישראל כשאיתם תינוקת בעריסה

מקש. כדי לצאת לארץ היה צורך באישור מיוחד שנקרא בשם "סרטיפיקאט". האישור היה מודפס בשפה

הרומנית וכלל תמונות של הורי. ברגע האחרון הוסיפו את תמונתי וכתבו בכתב יד "נוספה תינוקת בשם סופיה".

 

הגענו לנמל חיפה ונקלטנו בשער עלייה, שם עברנו תהליך קליטה שכלל רישום, חיטוי בליזול וקבלת אוהל

ושמיכות. גרנו באוהל וקבלנו מזון תמורת תלושים מיוחדים. המזון כלל רק מזון בסיסי ואמי חסכה והשיגה

עבורי מצרכים נוספים. כעבור זמן מה עברתי לבית התינוקות ואמי יצאה לעבוד בתפירת אוהלים, עבודה קשה

מאד, אבל מעולם היא לא התלוננה.באחד הימים, מצאתי תמונה שלנו שאימי שלחה לאחיה ברומניה ומאחורי התמונה היה כתוב בגרמנית (שפת האם שלנו): "דרישת שלום מארצנו היפה".  

לאחר מכן, עברנו לגור במעברת עין שמר. גם משם הזיכרונות שלי קלושים. אני רק זוכרת שהגענו לגבעת

אולגה כשהייתי בת שלוש וכבר הייתה לי אחות כבת שנתיים. בגבעת אולגה היו רק חול, מעט בתים, ושכנים מכל תפוצות הגולה. היה מעניין לשמוע בליל של שפות ולראות מנהגים כל כך שונים. גרנו בשכנות טובה עם כל

השכנים ואף למדנו אלה מאלה.

 

גדלתי בבית של ניצולי שואה, במשפחה קטנה. תמיד קנאתי בילדי השכנים שחגגו בערב שבת ובחגי ישראל

עם משתתפים רבים. אבל הוריי דאגו לטפח קשר הדוק עם בני המשפחה המעטים שהיו לנו. נסענו לבקרם

לעתים קרובות, ארחנו אותם בכל הזדמנות ובעיקר בחגים.

 

לאחר השואה, בה אבדו הוריי חלק גדול ממשפחתם, חל אצלם משבר אמונה והם שמרו רק על חלק מן המנהגים, בעיקר חגי ישראל. השבתות והחגים היו במסגרת משפחה קטנה מאד, שכללה זוג הורים ושתי בנות, ולפעמים

שניים עד ארבעה דודים רחוקים.

 

הורי חגגו לנו ימי הולדת בבית והזמינו את החברים שלנו לשולחן עמוס במאכלים ובעוגות שהכינה אמי. גם

מסיבת הבת – מצווה שלי נערכה בבית, בצניעות, בשיתוף חברים ומספר קרובי משפחה (המעטים שנותרו

בעקבות השואה).היה לנו שכן שניגן באקורדיון ואנחנו שרנו שירים בעברית.

מתנות שהוענקו לבת מצווה: ספרים, ספרי זיכרונות, משחקי קופסה.משחקי ילדות ששחקנו: תופסת, מחבואים, קלאס, עמודו, דוקים, מחניים.

 

בילדותי למדתי לנגן בכינור במשך שש שנים, תחביב שזנחתי במשך השנים, אך הכינור עדיין ברשותי עד היום.

היינו חברים בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד" בה גם שמשנו כמדריכים צעירים. הייתה זו תקופה חווייתית במיוחד, רצופה בפעילויות מהנות, כולל קייטנות, טיולים ומחנות קייץ ובמפגשים עם בני נוער מרחבי הארץ.

 

בתקופה בה היינו צעירים לא היה טלפון בכל בית וכדי לבקר חברים פשוט הלכנו אליהם מבלי להודיע. שחקנו

הרבה בחוץ, גם במשחקים מאולתרים, והיינו מרוצים מאד.בקיץ בילינו הרבה על שפת הים בגבעת אולגה,

לשם הלכנו ברגל, לפעמים יותר מפעם או פעמיים ביום.

לדעתי, החיים שלנו כילדים היו יותר שמחים ויותר מעניינים מחיי הילדים של היום, אף על פי שיש להם הרבה יותר מבחינה חומרית.