מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא נורית עולה מארגנטינה

סבתא ואני
סבתא חיילת בנחל
חייה המרתקים של סבתא נורית

אמי מלכה נולדה בארגנטינה להורים שהיגרו מרוסיה בעקבות הפוגרומים שבוצעו ביהודים. 
אבי שלום נולד בפולין, והיגר עם משפחתו  ב- 1926, בעקבות גזרות אנטישמיות, לארגנטינה.
יהודים שהגיעו לארגנטינה התיישבו במושבות שהקים הברון הירש, שמרו על המנהגים ונישאו ביניהם, כמעט לא הייתה התבוללות. 
הורי נישאו בשנת 1948, כעבור שנתיים אני נולדתי בשם נורמה.
 
להורי הייתה מאפיה ועל מנת לקרר את העוגות היו מניחים אותן בתבניות גדולות על הרצפה. הם גילו סימני נגיסה וחששו שיש עכברים בסביבה עד שראו אותי זוחלת וטועמת מהעוגות. concordia . בהיותי בת שלוש, הורי עברו לעיר בעקבות עבודת אבי (שיווק יינות), ובהיותי בת 6 עברנו לעיירה מאוד קטנה בשם sauce de luna שבה אבי עסק בשיווק עורות וצמר.
 
אני זוכרת שבבית הספר הייתה מורה שלימדה בכיתות הגבוהות, אני סיימתי כיתה א’ ומאחר ומאוד אהבתי אותה ביקשתי מהורי ללמוד אצלה בחופש הגדול באופן פרטי. בעקבות לימודי בחופש, ולאור התקדמותי בלימודים הקפיצו אותי כיתה ונכנסתי לכיתה ג’. צעד זה עזר לי בעתיד, כי כשהגעתי לארץ הורידו אותי כיתה מאחר וידיעותיי בעברית לא היו מספקות, וכך סיימתי את בית הספר עם קבוצת גילי.
כעבור 8 שנים נולדה אחותי היחידה.  כשהייתי בת שלוש שנים שוב עברה המשפחה לעיירה יותר גדולה ומפותחת בשם federal, וכמובן  הסיבה הייתה פרנסה. בעיירה זו התגוררו רק 12 משפחות יהודיות.
 
הקפדנו לחגוג את החגים היהודיים  ב-concordia, בה התגוררו קרובי משפחה והיה בה בית כנסת. חגגנו יחד איתם את פסח, יום כיפור וראש השנה. דוד שלי ערך סדר כהלכתו מרשים ביותר. שם למדתי את כל מנהגי החגים היהודיים. כשהיינו מגיעים לביקור, השתתפתי בפעילויות של תנועת הנוער יחד עם בני הדודים שלי. מעולם לא הרגשתי אנטישמיות במקומות בהם התגוררנו.
 
בשנת 1963 ביקשתי מהורי ללמוד בפנימייה בה למדו ילדים יהודים מכל רחבי ארגנטינה. הפנימייה הייתה ממוקמת רחוק מאוד מהבית שלי בעיירה היהודית moises ville, כך שפגשתי  את הורי רק פעמיים בשנה. הגעגועים למשפחתי היו קשים מאוד עבורי, אך נהניתי מההווי היהודי ששרר בפנימייה ומחברת הילדים. בבוקר למדתי בבית ספר ממלכתי (מקצועות הליבה) ואחרי הצהריים בבית ספר יהודי (עברית, יידיש, תנ”ך ועוד).
בתום שנת הלימודים חזרתי הביתה.
הכיתה

 
הכיתה
הורי היו בשיא ההכנות לעלייה לארץ ישראל. הם החליטו לעלות לארץ מטעמים ציוניים. להורי היה חשוב שנתחנך בחברה יהודית. שמעתי הרבה על ארץ ישראל כי דיברו בבית ובקרב בני המשפחה המורחבת שחלקה עלתה לפנינו. על מנת לשמר ולפתח את השפה, למדתי עברית אצל מורה פרטית, דבר שאיפשר לי לתקשר עם הסביבה כאשר הגעתי לארץ ולשמש מתורגמנית להורי. לפני עלייתי לארץ התייעצתי עם בת דודתי לגבי החלפת השם, ובחרתי בשם נורית בגלל הצליל ובגלל המשמעות וכך נרשמתי בכניסתי לישראל.
 
עלינו לארץ בשנת 1964, באוניה איטלקית  "federico c", עד עיר הנמל נפולי, ומשם באוניה "מולדת” עד חיפה.
ההפלגה ארכה חודש. באוניה האיטלקית היו הרבה יהודים שהפליגו לישראל, אך באוניה מולדת כולם היו יהודים מארצות שונות: רומניה, פולין ועוד. הגענו לנמל חיפה בערב ולא נתנו לנו לרדת לחוף כי לא היו פקידים מהסוכנות היהודית. נאלצנו לנופף מהסיפון לקרובי המשפחה שבאו לקבל את פנינו ולישון לילה נוסף באוניה. למחרת בבוקר ירדנו אחרי שסודרו כל המסמכים הרשמיים.
 
כשהגענו לארץ ההורים שלי שוכנו במעון עולים בלוד, ואני, שעליתי דרך "עליית הנוער”, שובצתי במוסד "בן שמן”, שקלט עולים חדשים מארצות שונות, קיבוץ גלויות. זאת הייתה שנה נפלאה בה הרגשתי שייכת לנוער שהיה במצבי. כעבור שנה משפחתי עברה להתגורר בבת ים, ואני התחלתי ללמוד שם בתיכון. הידע שלי בעברית סייע לי להיקלט בקלות יחסית בלימודים, למרות שתנ”ך וספרות עברית היו די קשים עבור עולה חדשה. מבחינה חברתית תהליך הקליטה לא היה קל, כי בכיתה למדו רק שלושה עולים חדשים. לא רק השפה שונה, גם המנטליות ודרכי ההתנהגות.
 
בשנת 1967, כשלמדתי בכיתה י”א, פרצה מלחמת ששת הימים. אנחנו גרנו בקומה 7 ובהישמע האזעקה נאלצנו לרוץ למקלט המשותף של הבניין שהיה ממוקם במרתף. אנחנו התלמידים גויסנו למלא שקי חול ששימשו כמיגון לדיירים בבניינים ישנים שלא היה להם מקלט.
 
לא ידעתי אז שזו התחלה של שרשרת מלחמות אותן אחווה במהלך השנים. מלחמות שהן חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל. התגייסתי לצבא ב-1968 ושרתתי בנח”ל במחנה שמונים. במהלך שירותי הצבאי, ב-1969 התחילה מלחמת ההתשה בתעלת סואץ ונמשכה עד 1970. בתום השירות הצבאי, בשנת 1970, התחלתי את לימודי האקדמיים באוניברסיטת "בן גוריון בנגב” בבאר שבע בחוג למדעי ההתנהגות וחינוך. 
 
בשנת 1971 נישאתי לגיל ונולדו לנו שלושה ילדים:  טלי (1973) כיום מרפאה בעיסוק ויועצת חינוכית, עובדת במשרד החינוך, אלעד (1976) כיום פיזיקאי עובד בהייטק (אבא של יעל), ואלון (1982) בוגר החוג לחינוך, עובד בסוכנות היהודית. 
בחתונה

בחתונה
בשנת 1973  פרצה מלחמת יום כיפור. גיל גויס ואני נשארתי לבד בבית עם תינוקת בת שלושה שבועות. בשנת 1978 התחלתי לעבוד בבי”ס לחינוך מיוחד בבאר שבע ומילאתי מספר תפקידים: מחנכת, עובדת סוציאלית, יועצת ובסוף מנהלת. 
סיימתי לימודי תואר שני בשנת 2002, במינהל  החינוך באוניברסיטת דרבי  "מוטב מאוחר מאשר אף פעם”, פתגם השגור בפי בהזדמנויות שונות.
במלחמת לבנון הראשונה, שכונתה גם מבצע שלום הגליל, גיל שוב גויס ואני נשארתי בבית עם שני ילדים קטנים ובהריון עם בני השלישי. 
1982 – 1983 התגוררנו בריו דה ז’ניירו שבברזיל כי גיל נשלח לעבוד מטעם בנק הפועלים.
גם מלחמת לבנון השנייה לא פסחה עלי,  כאשר בני הצעיר גויס.
כאשר עליתי לארץ חשבתי לתומי שמלחמות שייכות להיסטוריה, וניתן לקרוא עליהן בספרים, לא תיארתי לעצמי שאהיה חלק מהיסטוריית המלחמות.
 
העבודה בתפקיד מנהלת בי”ס לחינוך מיוחד  במשך 28 שנים הציבה בפני אתגרים רבים  ומגוונים. נפלה בחלקי הזכות לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים וליהנות מכל רגע.
האני מאמין שלי כאשת חינוך הוא: אהבה + גבולות, וזה הוכיח את עצמו בבית ובעבודה. 
 
יצאתי לגמלאות. בסוף אוגוסט 2015, ילדי התחתנו והקימו משפחות ויש לי שמונה נכדים מקסימים.
 
תשע"ו 

מילון

הגרו עזבו את ארץ המולדת ועברו לארץ אחרת לשם השתקעות בה.
עזבו את ארץ המולדת ועברו לארץ אחרת לשם השתקעות בה.

הגירה
תנועת אוכלוסייה ממקום למקום, בתוך מדינות, בין מדינות, לתקופות קצובות או לצמיתות.

ציטוטים

” מוטב מאוחר מאשר אף פעם“

”חשבתי לתומי שמלחמות שייכות להיסטוריה, וניתן לקרוא עליהן בספרים, לא חשבתי שאהיה חלק מהיסטוריית המלחמות“

הקשר הרב דורי