מאגר סיפורי מורשת

סבתי נולדה בעיירה צ'חנוב שבפולין בשנת 1937, להוריה שרה לבית גרוסברד ואברהם לבית מרגוליס. לימים עיברתו את שם המשפחה למרגלית.

סבא רבא וסבתא רבתא, נפגשו בגיל יחסית מאוחר, סבתא שרה הייתה צעירה ממנו בעשר שנים. הוא היה פעיל בתנועת הקומוניסטים יחד עם אח של סבתא שרה, והאח הכיר ביניהם.

את הבית שבו נולדה סבתי, היא אינה זוכרת כי הוריה והיא ברחו ממנו בגלל הפחד מהנאצים, כשהייתה בת שנתיים. זיכרונותיה הם בעיקר מגיל מאוחר יותר, כאשר נדדו מפולין לרוסיה ושהו ברוסיה, עד שהייתה בת 12. הרקע ההיסטורי של הסיפור של סבתא הוא תקופת השואה – מלחמת העולם השנייה.

כיוון שהייתה בנדודים במשך מספר שנים, לא היה לסבתי בית קבוע, ולכן גם לא נוצרו או נשמרו מנהגים או מאכלים מיוחדים, היא לא למדה באופן מסודר, לרוב הייתה עם אימה- סבתא שרה כי אביה- סבא אברהם, גוייס לצבא האדום ברוסיה. הם כל הזמן ברחו מהנאצים, חיו בעוני והיו אפילו תקופות של מספר ימים או שבוע ללא אוכל וכמובן ללא משחקים. סבתא אומרת שזה לא כמו היום שלילדים יש שפע של משחקים ואפילו חדר משחקים כל חלומה היה שתהיה לה בובה. ולא זכתה לזה. רק מאוחר יותר במחנות העקורים זכתה לשחק עם ילדים בני גילה, ללכת לתנועת נוער ולהרגיש קצת ילדות.

סבתי עלתה לארץ בשנת 1948 מספר חודשים לאחר קום המדינה, היא הייתה כמעט בת 12.היא מספרת שכל תהליך העלייה לארץ נמשך כשלוש שנים, מרוסיה הם הגיעו בתום המלחמה למחנות העקורים שבגרמניה ומשם החלו בתהליך של העלייה לארץ שכלל חיכיון רב לאישורים, ובינתיים במחנות היו פעילויות של נוער ציוני, בית ספר שגרה וקביעות מה שלא היה לה עד אותו הזמן.

על המסע לארץ באוניה סבתא מספרת:" אני זוכרת ששטנו מעיר הנמל מרסל שבצרפת באונייה לארץ. זה לקח כשבוע ימים. היו סערות בים והאנייה הייתה ישנה ולא חזקה וכמעט שהתפרקה…ב 8/12/1948 התקרבנו לנמל חיפה, השעה הייתה חמש בבוקר, אבא שלי ואני עמדנו על הסיפון והסתכלנו לכיוון החוף, ראינו את זריחת השמש מעל הכיפה המוזהבת של הגנים הבאהיים שבחיפה, זה נצץ והכל נראה זוהר ומנצנץ מסביב….התרגשתי כל כך, אז הרגשתי שהגעתי לארץ ישראל…"

סבתא ומשפחתה גרו בארץ וניסו לחיות כאן למרות הקושי הרב, התגלגלו בכמה מקומות עד שהגיעו לעין כרם שהייתה נטושה כי פחדו לחיות שם בשל מרחקה מהעיר ירושלים. סבתא כבר הלכה ללמוד באופן קבוע בלימודי ערב, ובשל היותה הבת הבכורה והיחידה גם עזרה בבית.

לימים הכירה את סבא שלי,  ירוחם מזן, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים, חבר הכיר ביניהם. סבתא מספרת שהחתונה הייתה צנועה אבל יפה. היא לבשה שמלה צנועה וחברה נתנה לה אודם אותו מרחה על שפתיה. בעבר קיבלו מתנות שישמשו לבית כמו מפות, מפיות, כלים.

נולדו להם 4 ילדים, וכעבור 30 שנות נישואים הם התגרשו. אימי נעמה, היא בת הזקונים שלהם.

סבתא תמיד עבדה עם ילדים, הן כמטפלת, אם בית במעון לילדים בסיכון, הקימה משפחתון. בשעות הפנאי היא פותרת תשבצים, סורגת ואוהבת מאוד לצפות בסרטים.

סבא היה שוטר , תחביבו העיקרי הוא ציור ולימודי אומנות.

הנכדה מירב, שאלתי את סבתא: סבתא, היית ילדה.ילדה במלחמה, ילדה בהישרדות, ילדה רעבה, ילדה שחששה, אבל ילדה. ספרי לי על רגעי חוויות הילדות שלך?

סבתא ענתה לי: "נכון. ילד הוא ילד. והדמיון תמיד עובד. אני זוכרת כמה רגעי חוויות כאלו. בעיקר מהתקופה שכבר הגענו לאוקראינה ושם שרדנו. הייתי בערך בת 7. מאוד אהבתי את הטבע. אני זוכרת, שהיה נהר או נחל, וכאשר המים היו יורדים, הייתי מכינה מהבוץ בובות עד שהתייבשו ואז הייתי משחקת איתן.

עוד אני זוכרת שהייתי קוטפת זר של פרחים, ועומדת איתו ופרפרים היו מתיישבים עליו, והייתי הולכת לאט לאט נכנסת למקום שבו גרנו (אם אפשר להגדיר זאת כך) ובבת אחת הפרפרים היו עפים וממלאים את החדר וסבתא הייתה כועסת. ומתקופה יותר מאוחרת, כשהגענו למחנות העקורים בגרמניה, כבר הייתי בת 9 והיה לי אח קטן ופתאום היינו מוקפים בילדים אחרים והייתה תקווה ופחות רעב. הייתה תנועת נוער והיינו הולכים למפגשים שם. היינו משחקים מחבואים בבתי קברות, כבר לא נשאר בנו פחד…הייתי רוצה להעביר לכם הנכדים את המסר שהחיים חזקים יותר מהכל, צריך למצוא תמיד את הטוב גם כשיש רע מסביב."

מסיפורה של סבתא אני למדתי להכיר את סבתא כילדה, למדתי שילדה תמיד תהיה ילדה. גם אם אין תעסוקה או חברים, סבתי מצאה עניין והייתה יצירתית המציאה משחקים ויצרה בעצמה.

אני לוקחת איתי לחיי הפרטיים את הנחישות והתקווה שהיו להם לאורך כל הדרך, לדעתי אלו תכונות חשובות שמובילות ומקדמות בחיים.

תשע"ו