מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1949 בפולין, להורים ששרדו את מלחמת העולם השנייה בקשיים רבים, פיזיים ונפשיים שנגרמו עקב מות בני משפחתם הקרובים ביותר. כשנולדתי הייתי עבורם אוצר שהיווה התעוררות לתקווה ולחיים חדשים. נשארתי בת יחידה להורים שמטרתם הייתה להקדיש את עצמם למעני וליצירת מסגרת משפחתית יציבה.

הבחירה שלי להיות אחות הושפעה מקורות חייה של אמי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העולם השנייה, כאשר העולם היה ברעב גדול ואי וודאות, שתי חברותיה של אמי היו אחיות במקצוע, להן לא חסר אוכל ותנאי מחייה סבירים.

בהזדמנויות רבות ושיח יום יומי אמי לא חסכה ממני ומכל מי שהיה נוכח, שמקצוע הסיעוד הוא המקצוע המספק ביותר מבחינת עזרה לזולת ובחיים החומריים. מגיל שבע התחלתי להתעניין בתחום הסיעוד, כבר בגיל שתיים-עשרה עברתי קורס עזרה ראשונה ומשם המטרה הייתה ברורה.

במהלך עבודתי כאחראית מחלקה פנימית התמקדתי במטרה אחת והיא: לזהות בעיות של מטופל שנגרמו עקב מחלות ומוגבלויות מסוימות ולהעבירו ממצב של תלות מסוימת לעצמאות בעזרת מתן תמיכה נפשית, עידוד, תרופות והדרכה במהלך שחרורו למסגרת ביתית או מסגרת מוגנת. הצוות הסעודי ששותף במהלך הטיפול במטופל הודרך באופן קבוע להתמקד בטיפול מקצועי ואישי לכל מטופל ומטופל לפי צרכיו הוא ודרך שיקומו.

 

אספר על מטופל אחד, ד.א, סיפור שממחיש ונותן תמונה ברורה לעשייה והדרך שנעשתה על מנת להביא אדם ממצב של אדישות וחוסר רצון לחיות – להתחיל לתפקד ולמצוא את עצמו שוב במעגל החיים. מר ד.א הגיע למחלקתי ביוני 1999. אדם בן 70, גמלאי כמנהל בנק בהרצליה, אלמן, אב לשני ילדים. שלוש שנים לאחר שהתאלמן ולאחר מות אשתו איבד את רצונו לחיות, הפסיק לצאת מביתו, הפסיק לאוכל ולהתרחץ ומטרה אחת לפניו – לא לחיות יותר.

 

מאמצי ילדיו לשפר את מצבו הגופני והנפשי עלו בתוהו. האדם בשלו. בגלל חוסר בתזונה ואי תנועה החל סובל מבעיות בכליותיו והפרעות בקצב הלב, רגליו העלו בצקות והחלו להופיע נגעים על עורו. שערו וזקנו צימחו והאדם ביקש את נפשו למות, מרותק למיטה ומסרב ליצור קשר עם הסביבה.

 

המחלקה בבית החולים הגריאטרי שאליה הובא מר ד.א שוכנת במרחב מוקף דשא עצום ופרחים. קיימים שבילים שבהם אפשר להוציא את המטופלים לטיול, מי ברגל בתמיכה ומי בכיסא גלגלים, שייהנו מאור השמש וממראה הסביבה הירוקה והפורחת.

 

בפגישה הראשונה ביני ובין המטופל ד.א הצגתי את עצמי ואת הצוות המטפל וסיפרתי לו על עבודתי ועל דרך הטיפול שמטרתו היא לעזור לאדם לחזור לחיים ולתפקודו המקסימלי כפי יכולתו. תגובתו הייתה שאין לו תקווה וגם אין לו רצון לשתף פעולה. אחרי עבר עשיר כאדם עובד ומכובד בראש בנק, כאדם נשוי בעבר לאישה אהובה, היום אין לו למה לקום בבוקר, לאחר שאיבד את אשתו ומצב הרפואי והתפקודי שלו לקויים הוא אינו רוצה ואינו יכול להמשיך לחיות יותר.

 

כיוון שידוע לצוות הרפואי שכל אדם בתוככי ליבו היה רוצה להיאחז בשביב תקווה, לא הרמנו ידיים והתעקשנו להמשיך לעודדו בתחילה בדברים קלים ופשוטים. חשוב היה למר ד.א לראות אותנו מדי יום פונים אליו עם חיוך על השפתיים והתעניינות במצבו היום יומי. לאחר מספר ימים הוא חיכה לפגישה היומית והחל לדבר, לספר, ולכבד אותנו. אפשר היה לראות את החיוך ואת השמחה בפגישה היום יומית.

 

בשלבים הראשונים של הטיפול שכנענו אותו להורידו למקלחת, כמובן בעזרה מלאה כי לא יכול היה לעמוד על רגליו. לאט לאט החל להאמין שיוכל לעמוד על רגליו בהעברה מהמיטה לכיסא המקלחת. המטרה הבאה הייתה האוכל והשתייה. בתחילה סירב לבלוע תרופות אך לאחר שהרגשתו הכללית השתפרה מעט, הסכים. במשך כחודש ימים התקדמנו שלב אחר שלב. החל לעשות מספר צעדים, כמובן בעזרתנו, החל לאכול אוכל מורכב יותר והחל ליצור קשר עם הסביבה הקרובה.

 

הרגשתי שא.ד מצפה בכיליון עיניים לראות אותי בכל בוקר והרגשתי סיפוק לגרום שמחה לאדם אחר. בכל יום שעבר נראתה התקדמות במצבו התפקודי והנפשי. הצוות הסעודי ואני עדיין השקענו מאמצים רבים על מנת לקדמו למצב עצמאי. לאחר כחודש ימים, המטופל א.ד החל להתעניין בסביבה, במטופלים שהיו במחלקה שיתף פעולה עם הצוות המטפל ולא חסך מאתנו מילות תודה והערכה במשך כל הזמן.

 

לאור ההתקדמות ומצבו הפיזי והתפקודי בכל תחומי חיי היום יום, מר א.ד הועבר למחלקת עצמאים, קיבל חדר מאובזר במחשב שכלל מדפסת, טלפון, טלוויזיה וכל האביזרים הנלווים לשימוש היום יומי. הצוות המטפל החל להיעזר במר א.ד בתחום של פניות לרשויות בעקבות בעיות הנוגעות ברשויות המס כמו ביטוח לאומי, מס הכנסה, רשויות עירוניות וכו'. החלו לפרוש בפניו את הבעיות וא.ד במומחיות החל לעזור לכל מי שנזקק בכתיבת מכתבים לכתובת הנכונה בהתאם לבעיה.

בחיים יש עליות ומורדות. התמקדתי בלעזור לאדם עם בעיות ללא אמצעים על מנת למנוע ממנו להימצא במצב תלותי ולהתקדם בבטחה ברצף עד לעצמאות. 

 

תלות  –  עצמאות                                                                                                                              התהליך השיקומי מחייב שיתוף פעולה בין הנזקק למטפל. בכל תהליך חייבים להיות אמצעים מקצועיים ורגשיים. כאשר אנו כילדים ומבוגרים סוקרים את התנהלותנו בחיי היום יום חשוב מאוד להעשיר רגשית את עצמנו.

כשרואים את האחר שזקוק באיזשהו אופן לדבר מה, חשוב להיענות לצרכיו של האחר והגמול יהיה דו צדדי, יעשיר את חיינו וייתן לנו כוחות וסיפוק להמשך. 

 

תשע"ה 2015