מאגר סיפורי מורשת

שמי סבתא חנה, חנה חקמון נולדתי בשנת 1942 בזאוייה שבלוב. בת בכורה לזאכי נבייה צרור.

 

אמי עבדה בבית כתופרת שתפרה בגדים ליהודים וערבים בניהם אפילו שיהיה חם. ואפילו אבי היה מעביר סחורות ממקום למקום בעזרת חמור ועגלה. יחסנו עם השכנים הערבים היו טובים מאוד. בשנת 1945 הגיעו הגרמנים ללוב והחלו לחבוט ביהודים. בכפר שלנו שחטו בעזרת גרזן 120 אנשים שהיו מתפללים בבית הכנסת, גלגלו את גופותיהם במחצלות וזרקו אותם ברחובות השיח הערבי ניסה למנוע מהגרמנים להתקרב לבית שלנו. אך לא הצליח למנוע מהם. הוריי שראו את הפרעות הסתירו אותי בתוך ארון מתחת לשמיכות ואילו את אחותי הקטנה שמו בתוך סלסלה שהיא קשורה בחבל והכניסו אותה לתוך באר המים שהיה בחצר. לפתע נשמעו דפיקות על הדלת והגרמנים נכנסו עם השיח הערבי שניסה כל הזמן לומר להם שאין פה יהודים. עזבנו את הכפר עם כל רכושינו שרק שקיות בגדים בידינו ועברנו לעיר הבירה טריפולי.

 

בטריפולי, למדתי במשך שנתיים בבית ספר יהודי באיטליה כ- 4 שעות בכל יום: שעתיים עברית ושעתיים איטלקית. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה הבנות לבשו חצאית כחולה וחולצה לבנה עם צווארון רחב ואילו הבנים עם מכנס כחול וחולצה לבנה. כשהיו מגיעים לבית הספר מהממשלה האיטלקית למדנו רק איטלקית. בלוב אמא לבשה "זדד" עם כיסוי ראש בגד מסורתי של יהדות לוב ואבא מכנס לבן רחב עם חולצה לבנה עם כובע שחור "בסקו" הבנות לבשו שמלות.גרנו יחד עם ההורים של אמא ואבא באותה חצר סבתא ארגה שטיחים מיוחדים ואמא תפרה בגדים.

 

בלוב היינו אוכלים מאכלים מיוחדים כמו: קיקוט, לוסה וקוסקוס מיוחד שנראה עפלוס עם גזר, בשר ודגים אכלנו רק בשבתות וחגים.דוד של אמא שלי הרב שושן בוכריץ היה חזן, מוהל,דיין ומקדש כלה וחתן. סיפרו שהוא היה רואה ואינו נראה מרב לימודי תורה, גם שמעתי שסיפורו הגיע לארץ ישראל וחזר חזרה ללוב הכל היה שומם.

הגיעו לטריפולי שליחים מישראל ועשו רשימות של היהודים כדי להעלות אותם לארץ. בדקו לנו את העיניים והגוף ונתנו לנו בכל שעה כפית שמן דגים וחצי תפוז מארץ ישראל. הגענו לארץ באנייה ששמה "קוממיות" האנייה השלישית שיצאה מטריפולי. באנייה שיחקנו ואכלנו תפוזים, ישנו על מיטות 3 קומות הילדים ישנו למטה וההורים מעל, הייתה התרגשות רבה. בדרך שמענו שירי ארץ ישראל וכעבור שבוע נגלו לנו אורות חיפה מרחוק וירדנו בעתלית.

 

משם לקחו אותנו לפרדסיה למעבורת אוהלים שנקראה מחנה א'. קיבלנו תלושים לקניית אוכל-סוכר, קמח, ביצים,מרגרינה, גבינה וחלב, במטבח המרכזי שהיה גדול הכינו ארוחת צהריים משוטפת לכולם.השירותים והמקלחות משותפים לכולם ורחיצת הכלים במקום אחד לכולם.

 

עלינו לארץ בשנת 1950 ובמחנה ירד שלג כבד מאוד והצבא סייע בסילוק בשלג מהאוהלים. אחי הקטן נולד באוהל ע"י יילדת תמניה שסייעה לאימי. ומשם בשנת 1951 לאחר שנה במחנה עברנו למעברה בכפר יונה בפחונים. במעברה היינו יהודים מגלויות שונות: כורדיסטאן, לוב, תימן ואשכנז.אבא עבד בחקלאות במושב בני דרור ואמא הייתה עקרת בית .

 

אנחנו למדנו בבית ספר "בר-אילן" בכפר יונה ממ"ד עם המנהל יצחקיאן. בבית הספר שיחקנו קלאס, 7 אבנים, מחניים וחבל, גולות היינו משחקים כל החברים בנות ובנים יחד. בערב היו הבנים לובשים כחול לבן והולכים לבית הכנסת ללמוד תורה ושימשו כמקהלה ששרה בשמחות, למדו לשיר שירי קודש. 

 

בבית ספר זה, הכרתי את בעלי יוסף חכמון שלמד איתי באותה הכיתה מכיתה ד' הוא חיזר אחריי ולא נתן לאף אחד להתקרב אליי. התחתנו בגיל 18 בבית הכנסת "בית אל" שבכפר. 

שואת יהודי לוב: "שואת יהודי לוב תחילתה עם פרסום חוקי הגזע בשנת 1938 וסיומה, כשבריטניה כבשה את לוב מידי איטליה הפשיסטית בדצמבר 1942. חלק מיהודי לוב הוגלו למחנות באירופה, בהם שהו עד לסיום מלחמת העולם השנייה. בלוב היו קיימות שתי קהילות יהודיות גדולות, האחת במחוז טריפוליטניה המערבי הגובל בתוניסיה, ובעיקר בבירתו טריפולי, והשנייה במחוז קירנאיקה המזרחי הגובל במצרים ובעיקר בבירתו בנגאזי. במהלך השואה נספו יהודים רבים, אלו שניצלו חיו בתנאים מחפירים ולרוב סבלו מעוינות מצד שכניהם הערבים, עד אשר עלו לארץ ישראל (מרביתם בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל)". ויקיפדיה

 

 תשע"ו