מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה ובפרס קראו לי גואהר. נולדתי בעיר בושהר שבפרס בשנת 1940, להוריי שרה וסלימון זאדה. שם משפחתי כיום וגם טרם נישואיי הוא משה זאדה, כיוון שאני ובעלי בני דודים.

העלייה לישראל

בשנת 1952 בהיותי בגיל שתים עשרה עלינו לישראל. הוריי חלמו  תמיד לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה. ולכן כאשר  הם  שמעו שהסוכנות היהודית עוזרת  ליהודים לעלות  לישראל, הם החליטו מיד לעזוב את העיר בושהר, עיר הולדתי ולצאת לדרך. אלא שהמסע עד לישראל היה ארוך ממושך ולא כל כך פשוט. תחילה עזבנו את בושהר ועברנו להבדאן. שם שהינו שנתיים וחיכינו לאישורים.

לאחר שנתיים של המתנה ללא תוצאות יצאנו לטהרן עיר הבירה וקיווינו ששם נוכל להשיג את האישורים בקלות ובמהירות. אבל כשהגענו לטהרן גילינו שהמוני יהודים מחכים שם כמונו, גם הם חיכו לאפשרות שיורשו לצאת מפרס ולעלות לישראל. כשהוריי ראו שתור הממתינים לעלייה לארץ ישראל ארוך מדי, ומי יודע מתי יגיע תורם? הם החליטו שלא לחכות עוד והם קיבלו החלטה לעבור למדינה השכנה טורקיה ומשם לעלות לישראל.

בטורקיה היינו שמונה משפחות עם הרבה ילדים קטנים. אני הייתי בת 12 ושתי אחיותיי היו קטנות ממני. הגענו לעיר רזאייה. שם נשארנו שלושה חודשים. לאחר מכן נסענו משם באוטובוסים ובמשאיות עד שהגענו לאנקרה – עיר הבירה של טורקיה. שם היינו כחודש. מאנקרה הביאו אותנו לאיסטנבול שם קיבלו אותנו אנשי הסוכנות היהודית. נשארנו שם חודש ימים. היה זה בתקופת החגים. באיסטנבול נתנו לנו  לשהות ולגור באולם של בית הכנסת, ששימש עבורנו לתפילות ולמגורים – עבור שמונת המשפחות שהמתינו לעלות לישראל. לאחר המתנה של כחודש, הגיע האניה לקחת אותנו לארץ ישראל. האוניה הפליגה שמונה ימים, עד שהגענו לנמל חיפה.

בארץ ישראל

משם העבירו אותנו לשער העלייה בטירה ומשם העבירו אותנו למעברה שבמגדל גד – שנקראה לאחר זמן – העיר אשקלון. היינו שלוש שנים במעברה. השירותים היו מחוץ למבנה ללא מים בכדי לבשל היינו שואבים דליים של מים מהבאר ומבשלים את התבשילים על פרימוס. לאחר שלוש שנים במעברה קנינו בית ערבי באשקלון.

העבודה בחקלאות

בגיל שש עשרה התחלתי לעבוד בחקלאות עד לגיל עשרים ושמונה. אני השתייכתי לארגון הנוער העובד והלומד. בעבודת החקלאות בכל עונה השתנו גידולים אחרים. בתקופת החורף, הייתה עונה של חמניות – גרעינים. היינו צריכים לגזור עם המזמרה את הגרעינים ולזרוק אותם בטרקטור, הטרקטור היה מעבד את הגרעינים מכניס אותם לשקים וקושר אותם והפסולת הייתה עפה עלינו ומכסה אותנו.

בתקופת האביב, הקיבוץ החליט להקים 100 דונם של פרדס ואני הייתי צריכה לשתול את העצים. לאחר שנתיים מיום הנטיעה היו מרכיבים אותם. למשל, את עצי החוש חש היו מרכיבים לעצי התפוזים שנקראו "שמוטי". לאחר ההרכבה היינו מטפלים בעץ שלוש שנים עד שהוא נתן את הפרי הראשון. הפרי הראשון הוא ערלה והפרי אסור באכילה. לכן היינו צריכים לקטוף את הפירות האלו  ולקבור אותם מתחת לעץ. בשנה הרביעית של העץ היו קושרים לנו תרמילים והיינו ממלאים מיכלים בתפוזים. היינו צריכים למלא לפחות ששה מכלים ביום. לאחר מכן היו שולחים אותם לבית אריזה.

בבית האריזה היינו ממיינים את התוצרת לפי גדלים ועוטפים אותם בנייר. כל העבודה הייתה צריכה להתבצע במהירות. מכיוון שהמסלול עובד על חשמל. והוא זז במהירות. התפוזים ברובם היו מיעדים ליצוא. הם הגיעו לנמל ונשלחו לחוץ לארץ.

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – העלייה בסיפורי ילדים, דרך עיני כותבת הספר ילדות במעברה

הזוית האישית

תהילה מביאה את סיפור עלייתה של סבתה זהבה-גואהר שעלתה מהעיר בושהר שבפרס בשנת 1940. סיפור העלייה ולאחריה ההתיישבות והעבודה בחקלאות, הם דוגמא להתיישבות העולים בארץ ישראל.