מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של ז'אנה הכט (סבתא של אלינה) 

 

כשעליתי לכיתה א' באוקראינה, המורה שלי אנה מאוד אהבה אותי. נהגתי לשבת על הברכיים שלה. בשבילי הלימודים היו כמו מתנה מהשמיים – כל יום בבית הספר היה יום חג! אהבתי מאוד לקרוא ולכתוב, השתתפתי בכל החוגים והייתי תלמידה מצטיינת. מאוד אהבתי את בית הספר. היו לי חברות רבות ולתלמידות שלא כל כך הצטיינו בלימודים עזרתי מאוד.

ברחנו מאוקראינה בגלל הגרמנים. גרנו באוזבקיסטן ארבע שנים. המוסלמים הצילו אותנו וכאשר עזבנו הם בכו והצטערו. הייתי בת שש כשחזרנו לאוקראינה, שם התחלתי ללמוד בבית הספר. למדתי בבית הספר 10 שנים וזו הייתה תקופה מאוד יפה. ליד בית-הספר הייתה ספרייה גדולה, נהגתי ללכת לשם כל יום אחרי בית הספר. קראתי שם ספרים רבים, עזרתי למנהלת לסדר את הספרים בספרייה ולעשות השאלות לילדים שבאו לשאול ספרים, ועוד. לאחר מכן הייתי חוזרת הביתה, שם חיכתה לי סבתא, שדיברה רק יידיש.

 

אמי עבדה מבוקר עד לילה. אני דיברתי ברוסית וסבתא ענתה ביידיש וככה תקשרנו בינינו. סבתא הייתה מאוד חכמה. היא שרה שירים ביידיש וסיפרה לי המון סיפורים. כשחזרתי הביתה מבית הספר המשכתי ללמוד וסבתא הייתה בודקת ובוחנת אותי. סבתא תמיד אמרה שהיא אוהבת אותי יותר מאשר את נכדיה אחרים (שבעה במספר). היא גידלה אותי מגיל שבועיים כי אמא ואבא יצאו לעבודה.

 

כשהייתי בת חמש עשרה, בכיתה ט', קיבלנו מכתב מרומניה שם שירת אח שלי בצבא. התבשרנו כי בזמן התרגולים הוא היה בטנק עם עוד ארבעה חיילים וקרה אסון גדול: הטנק נפל לתעלה, וכל החיילים נהרגו. הקבר שלו נמצא בעיר ארד שבטרנסילבניה. אנחנו קיבלנו רק תמונות מהקבר. אמא שלי רצתה לנסוע לקבר של אחי אבל בזמן ההוא היחסים בין רוסיה לבין רומניה היו מעורערים, ולכן לא יכולנו לבקר. מאז לא ביקרנו מעולם בקבר של אחי. החיים שלי היו מלאים בעצב ואפילו עכשיו אני מדמיינת  שהוא בחיים…

כאשר סיימתי את בית הספר הייתי בת שבע-עשרה. נסעתי לדודתי בלנינגרד כי זאת עיר גדולה והמטרה שלי הייתה להמשיך ללמוד צרפתית באוניברסיטה. אבל בשנת 1956 הגבילו את היהודים ולא נתנו להם ללמוד באוניברסיטה. בכל זאת רציתי להישאר שם כדי ללמוד בטכניון טכנולוגיית רהיטים. המקצוע הזה פחות עניין אותי, אבל לא הייתה לי ברירה כי לא יכולתי ללמוד צרפתית. בזמן לימודיי בטכניון, בשנת 1958, פגשתי את מיכאל שאתו התחתנתי, בגיל 18.

 

סיימתי טכניון, וכבר הייתי בהריון. למדתי שם שלוש שנים וחצי, קיבלתי תעודה ועבדתי במפעל הרהיטים עד  שהגעתי לישראל בשנת 1991.

 

בישראל קיבלו אותנו ועזרו לנו קרובי משפחה. בישראל הרגשנו שאנחנו יהודיים אמיתיים! בלנינגרד כל הזמן אמרו לנו  שזה לא המקום שלנו, שנלך משם, שלא נהיה שם ושהמקום שלנו בישראל. בישראל הלכנו לאולפן ללמוד את השפה העברית, אני סיימתי בהצטיינות את האולפן. הרגשתי שעברית זאת שפה שמאוד  קרובה ללבי. באולפן שרנו שירים ולמדנו את ההיסטוריה של ארץ ישראל. יש לי יומן אישי שבו אני כותבת כל יום בעברית. אנחנו מטיילים בכל הארץ וחווים המון חוויות.

 

אני מאוד אוהבת את ישראל, ומתפללת כל יום שיהיה שלום.

 

"סנקט פטרבורג, או סנט פטרבורג (ברוסית: ?????-??????????, בעבר: לנינגרד), היא העיר השנייה בגודלה ברוסיה (אחרי מוסקבה). תושבי העיר מכנים אותה בקיצור פטרבורג או פיטר (?????). העיר שוכנת בצפון-מערב רוסיה, על שפת הים הבלטי, בשפך נהר הנֶבָה. סנקט פטרבורג היא מרכז תרבותי אירופי חשוב, בעלת מעמד מרכזי כעיר נמל ופתח למסחר עם אירופה".

 

תשע"ו