מאגר סיפורי מורשת

סבא ישראל גלבוע מספר:

תעלומה

אני כמעט ולא זוכר כלום מהשנים הראשונות שלי. הפולנים לא אהבו לדבר, אמא שלי עלתה ארצה מפולין במסגרת של סרטיפיקטים. ז"א, בשנת 1933 התחיל הרעש בגרמניה וכדי לעלות לארץ, היה צריך, להתחתן באופן פיקטיבי עם מישהו, ואז לעלות כנשואה. לרווקים לא נתנו לעלות, רק לנשואים. אמא שלי עלתה ארצה ועבדה בנמל ת"א. מי היה אבא שלי אני בכלל לא יודע, לאמא קראו אלקה. כששאלו אותי על שם האב, לא הייתי יודע מה להגיד, באיזשהו שלב אמרתי "אברהם", באותה תקופה לא היו מחשבים וזה מה שנרשם. אני יודע שנולדתי בשנת 1940, בתעודת לידה שלי כתוב בטעות רצין, כאילו שנולדתי בפולין. למעשה, נולדתי בארץ. הלכתי לבית חולים הדסה, שם נולדתי, ניסיתי למצוא מסמכים ומסתבר שאין. ממש תעלומה.

אני הייתי בפנימייה, אמא שלי גרה בשכונת התקווה בת"א. היו שמים אותי במעון ובערב אמא הייתה מחזירה אותי. אני לא זוכר את התקופה הזאת בכלל, מן בור שחור. בגיל 6 הלכתי לביה"ס תל נורדאו בת"א, כיתה א', אני זוכר במעומעם שעשו חגיגת הספר. זו הייתה תקופה קשה לאמא שלי. המלחמה הגדולה, מלחמת העולם השנייה, הייתה בין השנים 1940-1944 ובסוף כתה א', אמא שלי לא יכלה להחזיק אותי העבירו אותי לפנימייה. באותה תקופה אמא שלי דיברה אידיש, פולנית ועברית. עלי אסרו לדבר כל שפה פרט לעברית, העבירו אותי לפנימיה בהוד השרון, זה נקרא "בית א'". בית גדול שהיה בו רק מבנה אחד. היינו 40 ילדים ואני הייתי הילד האחרון שהגיע. הייתי מס' 40. בבגדים תמיד היה לי מס' 40, זה היה המספר שלי. אני זוכר , זה היה בשנת 1964, שהביאו אותי מת"א, עד פ"ת נסעו באוטובוס ומשם עד הפנימייה נסענו עם סוס ועגלה. היינו 5 תלמידים, בלי הורים, בתוך העגלה. אני יודע שהגעתי לשם בחופש הגדול, לא זוכר את קבלת הפנים, הכל כאילו נמחק.

אני זוכר שהייתה מנהלת שמנה והיה לה בעל עוד יותר שמן שגרו באותו מבנה שלנו. באותו מבנה היה גם המטבח, השירותים והמקלחות. ישנו בשורה של מיטות, כמו בצבא. היו שם גם ילדים יותר גדולים, מסביב היו המון פרדסים, הייתה גם באר עמוקה שהיינו צריכים להיזהר. היו שתי ברכות מים שנתנו מים לכל הסביבה ומסביב לנו היו ערבים. באותה תקופה, עוד לא הייתה מדינה וערבים גרו מסביב, למנהיג קראו אבו קישיט, משהו כזה. תמיד הזהירו אותנו מהערבים. עד שנת 1948, עד שקמה המדינה, הערבים היו מסביב ופחדנו מהם. הייתי הולך כל יום לביה"ס מהפנימייה עד לביה"ס במושבה, דרך שביל צר. היינו רזים כי לא היה אוכל, קילומטר וחצי לכל כיוון. אני זוכר שהמנהלת הייתה רעה, כל דבר שעשינו לא טוב, בעלה הצליף בנו עם חגורה. אני חטפתי המון מכות. אמא שלי נשארה בת"א, הייתי לבד בפנימייה.

היינו משחקים בפרדס מחבואים, היינו שורפים שם מדורות קטנות. זו הייתה מלחמת הישרדות. כשהיו מגישים לנו אוכל היינו מתנפלים עליו, כי לא היה הרבה. אני לא זוכר הרבה, כל יום שישי ישבנו ביחד, עושים קידוש ושרים שירי שבת. גם חברים מבחוץ לא היו לנו, כי אנחנו היינו ילדי פנימייה. ילדי המושבה גרו בבתים מסודרים, הם לא הזמינו אותנו אליהם ואנחנו לא יכולנו להזמין אותם אלינו.

בשנת 1948 פרצה המלחמה, אני זוכר הרבה יריות, היו שוחות (תעלות), ובזמן יריות היו מורידים אותנו לשוחות. חגיגות ההכרזה על המדינה היו בת"א, אצלנו בפנימייה לא היה. גם רדיו לא היה. הפנימייה הייתה על גבעה, היינו מטפסים על ברכות המים וגם היינו שוחים שם כשאף אחד לא רואה. עד סוף כיתה ח' הייתי בפנימייה. אמא שלי הצטרפה לפנימייה בתור טבחית. הייתה גרה מחוץ לפנימייה, היה לה חדר בתוך בית. אני תמיד ברחתי ממנה, לא רציתי להראות את הקשר שלי עם אמא שלי. שמרתי על מרחק. מאכלים של פנימייה, היו מסדרים אותנו בשורה וכל אחד היה מקבל כפית של שמן קיק כל בוקר, נגד מחלות. לחם ושוקולד, חצי עגבנייה ודייסות. מאז אני לא סובל דייסות. כ"א היה בא עם הצלחת ומוזגים לו כף דייסה. לא היינו תלמידים הכי טובים. היה שם לול בפנימייה והיו עצי פומלות ותפוזים. היינו אוכלים הרבה פרות. היינו הרבה בטבע , בפרדסים. היינו בונים על העצים בתי עץ ושמה בילינו את הזמן.

בסוף כיתה ח' היו הילדים עוברים למקומות אחרים, בדר"כ לקיבוצים. אני זוכר שהייתי חורש, לוקח את הסוס וחורש בשדה של תפ"א. למדנו קצת חקלאות. בכיתה ז' התחלתי עם הנושא של תנועת נוער "מכבי צעיר", זה אפשר לנו להגיע למושבה, היינו משחקים פינג פונג, בלילות שישי אחרי ארוחת הערב בפנימייה היינו הולכים לתנועה ויושבים שם. זה הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי להכיר את  ילדי המושבה. היה לי קצת יותר כייף בתנועה. מכיתה ח' לא היו יותר תלמידים בפנימייה בגיל זה. כשאני הגעתי לכיתה ח' היינו רק 4 תלמידים ולא היה לנו סידור. אני נסעתי כל יום  לת"א באוטובוס לביה"ס שבח ללמוד. בגיל 15 הייתי צריך לעזוב את הפנימייה. ואז עברתי לגור עם אמא שלי באותו חדר, ואח"כ היא לקחה בשכירות מבנה וגרנו באותו מבנה. השירותים היו בחוץ.

בגיל תיכון עבדתי בתיכון בתור מדריך ממלא מקום כדי שיהיה לי כסף. הייתי צריך לדאוג לעצמי. חייתי בתוך מערכת של הישרדות. הייתי זאב בין זאבים. היו מאבקי כוחות. זה גרם לי לחיות לבד וללמוד לבד, לא היו לי חברים, גם התביישתי לספר את הסיפור שלי. כל ההסתגרות שלי היה תוצאה של הילדות שלי. עד היום אני סובל מהלקות הזאת, ולא מסוגל לבקש עזרה מאנשים. הדברים הטובים שיצאו מזה זה שיש לי רגישות לאנשים ואני עצמאי. סבתא שלך באה לעבוד בפנימייה בתור מטפלת וככה הכרתי אותה. היא הייתה החברה הראשונה שלי. התחתנו כשיהודית הייתה בת 18 כדי שהיא לא תלך לצבא. אני הייתי בן 20 התגייסתי כאיש טכני, את החוש הטכני רונן ירש ממני. לקחו אותי לקורס טנקים, קורס של שנה, הייתי מכונאי טנקים. עבדתי בדרום בסדנת טנקים. נפצעתי בצבא בפעולה בצפון, הגב השתתק והעבירו אותי להיות נהג.

כשהשתחררתי מהצבא לא ידעתי מה לעשות ואז החלטתי להיות מורה. למדתי בסמינר מורים, וכל אותה תקופה עבדתי בפנימייה שנקראת "בית הנערה" כמדריך. בשנת 1962 נולד אבא שלך, רונן, בפנימייה בגבעת הוד, שם גרנו. חנק'ה (אמא של סבתא יהודית), באה לעזור לנו. באותה תקופה היה לנו אופנוע  עם סירה, ואיתו היינו נוסעים לסבתא חנקה בקריית חיים ולמרנינה בקיבוץ יזרעאל. ב 1965 נולד עופר. רונן ועופר למדו במושבה. בשנת 1972 נולדה גם שרית. היו לנו כלבים. נלחמתי במלחמת ששת הימים, הייתי בחוליה טכנית של טנקים.

בשנת 1973 הייתה מלחמת יום כיפור. לא היינו מוכנים למלחמה ואני זוכר את האזעקה. למחרת לקחו אותי למילואים, לבקעת הירדן. הייתי עושה הרבה מילואים, עשיתי קורס קצינים, הייתי קצין חימוש ואח"כ קצין מוסדות חינוך. קיבלתי תעודת מורה מוסמך ולמדתי בבית ברל לתואר ראשון, סיימתי באוניברסיטת ת"א. הייתי יו"ר אגודת הסטודנטים של בית ברל. קיבלתי ניהול של חטיבת ביניים בשנת 1976. בשנת 1980 נפרדתי מיהודית, עזבנו את הפנימייה ואני עברתי לגור ברמת גן.

עם נעמי התחתנתי בשנת 1982, חתונה קטנה. בשנת 1985 עברנו לפתח תקווה כשטל נולד. אני גם רצתי לראשות העיר פתח תקווה אך חודש לפני שהבנתי במה זה כרוך פרשתי מהמירוץ. עבדתי בביה"ס כמנהל, ואז הייתה הצעה לקנות בית בראש העין, אבל לא היה לנו כסף, הבנתי שאני צריך מקורות פרסה נוספים. הלכתי ללמוד הוראת נהיגה ואז בבוקר הייתי מלמד נהיגה , הולך לנהל בבית ספר ואח"כ שוב מלמד נהיגה. במקביל עשיתי גם תואר שני בחינוך.

בשנת 2006 יצאתי לפנסיה ואז ישבתי לעשות את הדוקטורט, עשיתי מחקר על מחוננים. כתבתי את הדוקטורט בעברית ונתתי לתרגם אותו באנגלית. הייתי צריך להרצות באנגלית על הדוקטורט. ואז קיבלתי את התואר דוקטור במדעי הרוח. נעמי רצתה ללמוד משפטים והחלטנו ללמוד ביחד. למדנו 3 שנים משפטים בקריית אונו, עשיתי שנה של התמחות בדיני משפחה, למדתי גם גישור, עשיתי את הבחינה. הייתי התלמיד הכי מבוגר בבחינה, בן 72. עברתי אותה בהצלחה ומאז אני עוד כעו"ד ומגשר, ואנחנו עובדים ביחד כזוג מגשרים.  בנוסף אני ממשיך את התחביבים שלי, אני אוהב לעבוד בגינה, עם בעלי חיים, ולהנות מהחיים.

הזוית האישית

רמת הגולן בשבילי: רמת הגולן בשבילי הוא מקום חשוב כי יש שם את נכדי ואת משפחתי. ושם שירתתי במילואים.