מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורו של סבא אהרן. סבא אהרן הוא אביו של אבי, זיו. השנה השתתפנו בתכנית הקשר הרב דורי. במפגשים הוא סיפר לי את סיפוריו. סבא אהרן מספר: 

 

"נולדתי בירושלים בשנת 1948, בזמן מלחמת השחרור. אני זוכר כמה דברים מתקופת ילדותי. למשל, אני זוכר את הבית בירושלים –  זה היה בית אבן קטן ולידו היה בור ענק, שאף אחד לא ידע ממה הוא נוצר. 

 

כשחזרתי לשם אחרי הרבה שנים הבור הפך לגן משחקים לילדים. בחצר הבית הייתה באר, שממנה שאב אבא שלי בכל יום מים, ושם אותם במיכל, אשר היה במטבח. המיכל היה בצורת חצי חבית ובקצה שלו היה ברז עם כלי איתו היו ממלאים את הכיור. המקלחת הייתה בתוך גיגית גדולה מפח.

 

אני זוכר את הדרך לבית היתומים "דיסקין", שהיה במרחק הליכה קצרה. הבית היה בגבעת שאול.

בדרך לגן, שהייתה דרך עפר, עבר צינור רחב לרוחב השביל ובתור ילדים נהגנו ללכת עליו בשווי משקל. לא היו לנו משחקים רבים בגן, עיקר הצעצועים בגן היו קוביות ענקיות מעץ.

 

אני זוכר את הנשים הערביות, שהיו מגיעות עם כד ענק על הראש וצועקות "לבן, לבן" – הן היו מוכרות לבן. אני זוכר עוד את הטעם שלו. לפעמים הייתה מגיעה עגלה עם סוס או חמור, ובעגלה היה מוכר הנפט.

בפינת המטבח היה כד חרס גדול וכוס ממתכת. מהכד לקחו מי שתייה. המים היו תמיד קרים. לא היה חשמל. בכל ערב הדליקו פנס נפט שנקרא "לוקס".

 

 

אני זוכר שכביסה עשו בחצר –  הדליקו פרימוס ועל הפרימוס  הניחו דוד ובתוכו הרתיחו את הכביסה. היה לנו משטח גלי מפח, שעליו שפשפו את הכביסה. הייתה לנו פתיליה כפולה לבישול אטי, שעליה עשו את החמין לשבת. הפתיליה הייתה בצבע אפור.

פרימוס 

בדרך כלל ילדים לא יצאו לבד אחרי הגן. לאחר הגן ישבו בבית, או יצאו לטייל עם ההורים בסביבה הקרובה. לעתים היינו הולכים לבקר חברים של ההורים בנחלת שבעה.

כשנולדתי, אבא שלי היה חובש בצבא במחנה "שנלר" ואימא שלי הייתה תמיד ליד מכונת התפירה. כשסיימתי את גן הילדים, המשפחה עברה לקריית אתא, כי אבא שלי מצא שם עבודה.

 

שנות הילדות שלי היו ב"קרית אתא", אשר אז עוד נקראה כפר אתא. גרנו ליד גדר מפעל "אתא"  בצריף קטן. אני זוכר שנהגתי לנסוע באופניים לכיוון כפר חסידים, כדי לקנות ירקות אצל אבו סלמאן, שהיו לו שדות באזור זה.

 

בסוף תקופת בית הספר היסודי התקבלתי לבסמ"ת בחיפה, שנחשב אז לבית ספר ברמה גבוהה מאוד. התקבלתי למגמת בניין, ובה סיימתי חמש שנות לימוד עם תואר הנדסאי בניין. כפר אתא באותם ימים ברובו נסמך על המפעל, שהעסיק מאות מאנשי המקום כעובדים. היה קשה מאוד להתקבל למפעל הזה, והעובדים שהתקבלו, נהנו משכר הוגן ויציבות בעבודה.

 

הנס מולר שהקים את המפעל היה "קפיטליסט סוציאליסט". היה לו חזון ומבחינתו הסוציאליזם היה דרך להגדלת הקפיטל (ממון), כי הוא אמר שעובדים טובים שרוצים לשמור על מקום העבודה שלהם יהיו עובדים נאמנים. המפעל היה שם דבר במדינת ישראל. כשקנו אותו הטייקונים, הם לא התעניינו בפיתוח תעשייה, אלא חמדו את הנדל"ן עליו ישב המפעל. לכן הם קנו ופירקו אותו, ועכשיו במקומו עומדת שכונה.

בבית הספר היסודי, בשעות הפנאי שלי –  עיקר הזמן הוקדש לכדורגל, והמתנה הכי גדולה שאפשר היה לחלום עליה בבר מצווה הייתה כדורגל אמיתי מעור. כדור שכזה נשמר מכל משמר. אחת לשבוע הכדור צוחצח במשחת נעליים. ילד שהיה לו כדורגל הובטח לו שישתתף בכל המשחקים. השאיפה השנייה הייתה אופניים כאשר היעד היה – להגיע עם אופנים לבית הספר. לאף הורה מהכיתה שלי לא הייתה מכונית. להורה אחד בלבד היה אופנוע עם סירה. הילדים היו הולכים ברגל לביה"ס, מרחק של כשני ק"מ. הדרך לביה"ס הייתה בעלייה לכיוון גבעת אתא. בגבעת אתא גרה נעמי, שלימים הפכה לאשתי, אמו של אביך, זיו. ביה"ס היה בגבעת אתא, כך שהדרך אליו באופניים הייתה לא קלה בשל העליה, אך החזרה בירידה הייתה כיף גדול.

לגבי משחקי הילדות – אני זוכר משחק ששמו "יוקטן",  זהו מקל מחודד שמעיפים אותו עם מטקה. אני זוכר ששיחקנו חמש אבנים, סטנגה, כדורגל, מחבואים, משחק ארץ (בכדי לסמן את השטח, סימנו חצייה באמצעות אולר), קלאס (בעיקר שיחקו הבנות), חבל, משחקים קבוצתיים. כדורסל לא היה מפני שלא היה מגרש אז לא שיחקנו. שיחקנו את משחק הדגלים, שיחקנו בהליכה על חבית מתגלגלת, בקליעה למטרה, ברוגטקות שהכנו לבד, בגולות, ועוד…

 

 

אבא שלי עבד בפניציה. הוא היה אחראי על אחזקת המכונות. אימא שלי עבדה כתופרת באתא. לא היו לנו הרבה דברים להעביר מירושלים לכפר אתא, מפני שגרנו בחדר אחד.

 

אני זוכר שפעם בשנה הלכנו למרכז של כפר אתא כדי לקנות זוג נעלים חדשות. המרכז היה לא רחוק מהבית. לכל אחד מחבריי היו נעלי ספורט 'המגפר', שהיו בשקית ואותן היו נועלים רק בשיעורי ההתעמלות. לאחר שיעור ההתעמלות, היו מחזירים את נעלי ה'מגפר' לשקית. אסור היה ללכת איתן בבית הספר, מחוץ לשיעורי ההתעמלות. היה רק מפעל אחד בארץ שעשה את אותן נעלים מפעל המגפר. לא היה ייבוא של נעלים.

המגפר הוא אחד משלושת המפעלים של ההסתדרות במפרץ חיפה (1) וולקן למתכת, (2) פניציה לזכוכית שטוחה ובקבוקים ולבסוף (3) המגפר, שייצר נעלי ספורט, נעלי בית ובשנות השישים הומצאו נעלי יגואר. בכדי לרכוש אותן בחנות המפעל, צריך היה פרוטקציה  כי הן היו מאוד יקרות.

על חורבות המפעלים האלה נמצא היום קניון חוצות המפרץ בחיפה.

 

לצבא התגייסתי בשנת 1967. הגעתי ישר לקורס טייס, שממנו הודחתי אחרי שלושה חודשים.

משם עברתי לחיל ההנדסה. עשיתי טירונות בחיל הנדסה, לאחר מכן עשיתי קורס מ"כים בגולני, לאחר מכן עשיתי קורס מש"קים בחברון.

 

בהמשך שירתתי בבקעת הירדן בסיירת הנדסה. עשינו בעיקר משימות הנדסה של הבקעה, למשל: פיקוח על ביצורים, בדיקת מעברות הירדן ושימוש בחומרי הנדסה במרדפים. זו קרויה גם תקופת המרדפים.

 

 

בתקופה זו ניהלו כוחות צה"ל מאבק מתמשך בחדירות מחבלים מירדן לשטח ישראל, בעיקר בבקעת הירדן.

בסוף השירות הייתי סגן מפקד ביצורים בפיקוד צפון, שהיה ממונה על הקמת הביצורים לאורך הגבול עם לבנון סוריה וירדן. לאחר מכן עבדתי במשרד הביטחון, כמפקח על הקמת גדר המערכת. הקמת מוצב החרמון וביצורים בעמק הירדן. אחרי חצי שנה שבה הייתי בצבא, עבדתי במשרד פרטי, בפיקוח וניהול ביצוע של פרויקטים ממשלתיים בצפון ברמת הגולן, בעמק הירדן, בעמק החולה ועוד…

אני תושב כרמיאל משנת 1969. כרמיאל הוקמה בשנת 1964. בשנת 1969 התחתנתי עם אשתי נעמי. בשנת 1970 נולדה ביתנו הבכורה, שרון. בשנת 1971 נולד זיו, אבא שלך.

במלחמת יום הכיפורים שירתי בהנדסה ימית, שהייתה אחראית על הקמת הגשרים על תעלת סואץ, ועל אחזקתם.

 

אחרי שעבודות ההקמה והביצורים בחרמון ובעמק הירדן הסתיימו, התחלתי לעבוד כעצמאי בהקמת וילות שימשתי כקבלן וילות בשנת 1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים. במקביל היו לי עסקים פרטיים פיתחתי עסקים בכרמיאל, למשל, עיתון מקומי, בית דפוס, וגם סוכנות של רהיטים להרכבה עצמית –  מבחינה כלכלית זו הייתה תקופה טובה.

בשנים 1980-1988 ניהלתי את מחלקת מהנדס העיר. החל משנת 1988 הייתי מנהל פסטיבל כרמיאל. בתפקיד זה אני משמש עד היום. בחלק מהשנים הללו, אף ניהלתי את היכל התרבות בכרמיאל וכיהנתי כראש מנהל התרבות.

 

 בפסטיבל המחולות בכרמיאל

העשרה

"אתא" – אתא חברה לטקסטיל בע"מ הייתה מפעל תעשייתי מהראשונים בארץ ישראל, והפעילה רשת לשיווק תוצרתה. המפעל נחשב עד שנות השבעים לגדול מסוגו בארץ ונסגר בשנת 1985. (ויקיפדיה).פיניציה – המפעל היחידי בישראל המייצר זכוכית שטוחה לסוגיה. המפעל נחשב, בעבר, לאחת מספינות הדגל של הייצוא הישראלי. (ויקיפדיה)

תשע"ו, 2016