מאגר סיפורי מורשת

רפי דביר מביא את סיפורה של משפחת דרצבכר

ברצוני לספר על תולדות משפחתי מצד אבי, ולטר דרצבכר ז"ל שנולד בשנת 1909 בעיר קמניץ בסקסוניה שבגרמניה, להוריו הדוויג ומקס דרצבכר ז"ל, שהיו בעלי מפעל "טריקוטז".

סבי מקס נפטר בשנת 1938 וסבתי נעזרה בניהול המפעל באבי. בשנת 1933 עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, החלו הבעיות ליהודים. בשנת ,1938 אחרי ליל הבדולח בו נשרפו בתי הכנסת ונפגעו עסקי היהודים, נדלקה מנורה אדומה בראשו של אבי והוא החליט לעזוב הכול ולברוח בחוסר כל, לעבור את הגבול לצ'כיה ומשם בדרך – לא דרך – להגיע לפלשתינה- א"י. אמו- הדוויג, לא הצליחה לצאת מגרמניה ואולצה למכור את ביתה ומפעלה לשכן במחיר אפסי, ולאחר מכן נשלחה לאושוויץ שם נרצחה על ידי הנאצים (ימ"ש).

זגוגיות חנות מנופצות לאחר ליל הבדולח. מאחור ניתן לראות גרפיטי של צלב קרס. צולם ב-10 בנובמבר 1938 ( ויקיפדיה)

יהדות קמינץ

"בעיר קמניץ התקיימה קהילה יהודית מפוארת. בבעלותה היה בית הכנסת, שהיה אחד הבניינים המפוארים בעיר. בית הכנסת חרב ב-9 בנובמבר 1938, בליל הבדולח. הרב פוקס, רב הקהילה, ניסה להציל את ספרי הקודש מבית הכנסת הבוער אך סבל ממכות קשות מידי הפורעים. עקב גודלו ופארו של בית הכנסת התקשו הנאצים להחריבו וקבוצת אנשי אס אה פינו את הריסותיו במשאיות. בתקופה לפני כן, גורשו מבתי הספר הציבוריים כל הילדים היהודים, והוקם להם בית ספר יהודי ששרת אותם עד שנשלח המורה שניהל אותו למחנות הריכוז. לאחר השואה נותרו בקמניץ יהודים מעטים, כשרובם עזבו את העיר ועברו לברלין או לערים אחרות, ואחד מהם ראובן (הורסט) רייטר, עלה ב-1948 לישראל. בקמניץ כיום יש כ-700–800 יהודים בקהילה (רובם מהגרים מאוקראינה ומרוסיה). לקהילה ישנו מבנה (2001), ובו מתקיימות פעילויות רבות למגוון הגילאים". ( ויקיפדיה)

ואכן נכדתי עדן , הלוא תשאלי איך אני יודע כל זאת?

ובכן, העם הגרמני הוא עם מסודר מאוד. לאחר גמר מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 חולקה גרמניה – בחלק המזרחי שלטו הקומוניסטים והם שינו את שם העיר מקמניץ לקמינץ – קרל מרקס-שטאדט על שם סבי. בשנת 1989 אוחדה גרמניה ויהודים מגרמניה המזרחית הורשו להגיש בקשות לקבלת פיצויים כמו שקיבלו היהודים מגרמניה המערבית בשנת 1954.

לא היו לנו מסמכים, פנינו למשרד עורכי דין שיטפל בתביעתנו ולשמחתנו, בארכיון עיריית קמניץ נמצאו כל המסמכים הדרושים להוכחת תביעתנו. ביניהם, מסמך המאשר כי סבתי, גברת הדוויג דרצבכר, התייצבה במשרדי הנאצים ואולצה "כאילו" למכור מרצונה החופשי את המפעל ובית מגוריה לשכן שגר בבית הסמוך. לאחר שהגשנו לממשל הגרמני תעודות המעידות על היותנו היורשים היחידים, קיבלנו אחרי דיונים ממושכים שנמשכו כ-10 שנים, פיצויים חד פעמיים שעזרו לנו מאוד.

בהמשך, אחיותיי הגישו בקשה לקבלת אזרחות גרמנית. אני לא הגשתי בקשה כזו. עקב מעשי הנאצים,  אינני מסוגל להיות אזרח גרמני.

בכבוד רב, רפי דביר

הזוית האישית

לאור תולדות משפחתי מסקנתי היא כי לנו כיהודים אין ארץ אחרת לחיות בה חוץ מארץ ישראל, וגלי זאת בעצמך, נכדתי –  תבקרי בעולם, בכל מקום, אך זכרי שאין כמו לחיות אך ורק בארצנו ישראל.