מאגר סיפורי מורשת

סבא רן 

נולדתי בשנת 1944 בתל-אביב בבית יולדות ברחובות. גרנו כול המשפחה (ארבעה אנשים) בחדר אחד בדירה של שלושה חדרים כשבחדר השני גרה משפחה אחרת ובחדר השלישי הייתה חנות "תנובה". המטבח והשירותים היו משותפים לכולם. באמצע החדר עמד שולחן אוכל וארבעה כיסאות סביבו. בקיר אחד היה ארון בגדים (שהיו בו גם כול החפצים של המשפחה) בקיר נוסף הייתה מיטה כפולה שההורים ישנו בה, ובקיר על יד הייתה מיטה קטנה שעל המיטה ישנה אחותי בינה ובארגז כלי מיטה (המגירה מתחת למיטה) ישנתי אני. הייתה גם מרפסת קטנה שהייתי משחק שם עם הצעצועים שלי. בבית דיברנו עברית אבל עם סבתא שלי דיברתי יידיש. גדלתי בתקופת טרום המדינה – התקופה שהיו בריטים בארץ ומלחמת העצמאות. הזיכרון הראשון שלי כילד היה חיפוש אחרי נשק שעשו בריטים בבית של חבר שלי בהיותי בן שלוש וחצי. שיחקתי אצלו בבית ופתאום פרצו חיילים בריטים הביתה והתחילו לחפש נשק בארונות. מה שאני זוכר מהם זה שהחיילים לבשו מכנסים קצרים וגרביים גבוהות עד הברכיים. זה המראה שאני זוכר שהיה בגובה העיניים שלי כילד בן שלוש וחצי.

אני זוכר, גם אירוע שבזמן מלחמת העצמאות ישבתי במרפסת (בסביבות גיל ארבע) ושחקתי עם תרמיל של פגז שאבי הביא מהמלחמה. שהיו אזעקות בזמן המלחמה מפני הפצצות יצאנו לחדר מדרגות. לאמי קראו חדווה ולאבי קראו דניאל. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה נהג אוטובוס בחברת "דן". הם חיו בצניעות ועבדו קשה כדי לפרנס את הבית. אבי ואמי היו חלוצים ועלו ארצה כול אחד בנפרד: אבי נולד בפולין בשנת 1911 וכשהיה בן 17 עלה משם ארצה. אמי נולדה בליטא בשנת 1910 וכשהייתה בת 20 עלתה משם ארצה . אבי היה חלוץ ועבד בבניין כטייח. בשנת 1944 (חודשיים לפני שנולדתי) הוא הצטרף לחברת האוטובוסים "דן" ועבד כנהג כול השנים עד שפרש לגמלאות.

את בת זוגי הכרתי אצל חברה משותפת כשהייתי בן 24. יצאנו שנה והתחתנו כשהיא הייתה בת 24. אני פרופסור לניהול ועסקתי בהוראה ומחקר. לימדתי באוניברסיטת תל-אביב במכללה למנהל ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. לימדתי גם באוניברסיטאות בקנדה ובארצות הברית. כשהייתי צעיר, התחביב שלי היה לאסוף פרפרים ונחשים. אני אוהב גם לשמוע מוזיקה קלאסית ולטייל הרבה בעולם.

כשהייתי בן עשרים וסיימתי את השירות הצבאי שלי פנו אליי ממשרד החוץ בבקשה שאסע למדינת מאלאווי שבאפריקה להקים לאפריקאים תנועת נוער לאומית בסגנון הנח"ל. פנו אליי בהמלצת מפקד הגדנ"ע מאחר והייתי מדריך נוער מצטיין. לא ידעתי דבר על מאלאווי ואפילו לא מצאתי אותה באטלס כשחיפשתי. אף אחד לא ידע להגיד לי דבר על המקום (איך החיים שם, מה מזג האוויר וכו'…) מאוד היססתי אם להסכים כי זה היה ממש לנסוע לבלתי ידוע ובשעתו, כמעט לא ידעו דבר על אפריקה חוץ מזה שהיא מאוד נחשלת (מדינה שמאוד מפגרת בהתפתחותה), פראית וחיים בה כושים והרבה חיות טרף. בסוף הסכמתי בגלל הסקרנות וההרפתקנות. תוך עשרה ימים מאז שפנו אליי הייתי על המטוס בדרך אל הלא נודע. בעשרת הימים הללו העניקו לי דרגות קצין בצה"ל, עשיתי את כול החיסונים שאפשר, תפרו לי בגדי ייצוג וסיפקו לי מדים צבאיים. ארזתי מזוודה אחת ועליתי לטיסה לניירובי בקנייה עם חניית ביניים בטהרן באירן. בטיסה הייתה חוויה מיוחדת כי עברנו מעל לפסגת הר הקילמנג'רו והטייס חג סביבו פעמיים כדי שנראה אותו היטב מלמעלה.

ממבו לן

כשהגענו לניאסלנד היא הייתה תחת שלטון אנגלי, כחלק מהאימפריה הבריטית. הגענו לשם כשלושה חודשים לפני שהייתה אמורה לקבל את עצמאותה. מי שהיה מיועד להיות הנשיא של המדינה לאחר קבלת העצמאות – ד"ר הייסטינגס בנדה רצה להתחיל לארגן את הנוער  במדינה עוד לפני קבלת העצמאות, והקים תנועת נוער בשם: "החלוצים הצעירים של מלאווי" שהייתה מסונפת למעשה למפלגה היחידה שהייתה קיימת אז. הוא הזדרז להקים את התנועה לפני קבלת העצמאות כי חשש שביום למחרת חגיגות קבלת העצמאות תהייה אכזבה מרה של התושבים, מכך שקיבלו עצמאות ולמעשה דבר לא משתנה. הציפיה הייתה שלמחרת בבוקר קמים וכל הצרות נעלמו יחד עם השלטון הבריטי. כשזה לא קרה, במדינות אחדות פרצו מהומות ברחובות. לכן, כדי למנוע זאת, קאמוזו בנדה פנה בחשאי לישראל בבקשה לשלוח לו אנשים שיסייעו בהקמת מסגרת שבה יתארגן הנוער ויופעל – תנועת נוער לאומית כמו הנח"ל או הגדנ"ע. תנועת הנוער תיתן לנוער חזון ומטרות לפעילות לאומית ובכך ימנע מהם לשוטט סתם ברחובות לעורר מהומות. ישראל נענתה לבקשה וזה הרקע לנסיעתי בשליחות לשם.

יש לציין כי כל זה נעשה בלי ידיעתם ובלי אישורם של האנגלים שמשלו במדינה. לכן, האפריקאים "הבריחו" אותי פנימה לנייסאלנד. כשהמטוס נחת בשדה התעופה בעיר בלנטייר, להפתעתי הוא עצר בקצה מסלול הנחיתה, פתח את דלת המטוס ומיד הגיעה אליו במהירות מכונית וממנה עלה למטוס אפריקאי. הוא ניגש אלי ואל אורי (חבר טוב שלי מהשירות הצבאי בגדנ"ע). הוריד אותנו מהמטוס, הכניס אותנו למכונית והמכונית נסעה במהירות לפתח קטן בגדר שדה התעופה, ממנו יצאנו בלי לעבור כלל את ביקורת הגבולות… הובילו אותנו למלון היחיד בעיר. בנסיעה הסתבר לנו כי מי שלקח אותנו ישר מהמטוס הוא שר האוצר המיועד בממשלת מאלאווי! למעשה, הבריחו אותי למדינה ושהיתי שם באופן לא-חוקי עד שהמדינה קיבלה עצמאות. החיים במחנה לא היו קלים. בלי חשמל, בלי מים זורמים, עבודה קשה מהשכם בבוקר עד אחרי החשיכה, ללא אף אחד שיכולתי לדבר עמו עברית וסתם להתרגע. כל האנשים סביבי היו תחת פיקודי ולא יכולתי להתייחס אליהם כחברים, אז לא היו לי חברים. רק לעיתים מזומנות התאפשר לי לנסוע לעיר הגדולה לסופ"ש. אולם, לאחר קבלת העצמאות, הפכתי ל"אדם חשוב" והוזמנתי לכל המסיבות וקבלות הפנים הרשמיות של הנשיא. הנשיא התייחס אלינו בהערכה, בהוקרה ובכבוד. זו הייתה תחושה חדשה וקצת מוזרה לבחור צעיר בן 20 שלא היה מורגל בשום דבר דומה.

תנועת החלוצים הצעירים של מאלאווי

המטרה הבסיסית בהקמת תנועת הנוער, שנקראה "מאלאווי יאנג פיונירס" (החלוצים הצעירים של מאלאווי), הייתה לאמן ולהכשיר את הנוער ברחבי מאלאווי בטכניקות של חקלאות "משופרת". הכוונה הייתה להכניס שינוי חברתי דרך הדור הצעיר שפתוח יותר לשינויים מאשר המבוגרים. על מנת להכשיר מדריכי נוער שיוכלו לחזור לכפריהם ולארגן שם את הנוער וללמדו, היה צורך להקים בסיס אימונים להכשרתם, וכן להכשיר קבוצה מצומצמת ומובחרת של אנשים שיוכלו להוות צוות מדריכים שידריכו קבוצות נוספות שמהן שוב יבחרו הטובים על מנת לשמש כמדריכים של מחזורים נוספים של חניכים. את הפעילות התחלנו בהקמת בסיס אימונים מרכזי לתנועה. הוקצתה לנו קרחת יער קטנה בלב היער, כשעה נסיעה מהעיר בלנטייר לתוך היער כפי שהם קראו לזה.

מיד כשהגענו, (עוד לפני שפנינו להקמת מחנה ההדרכה המיועד) שאלו אותנו מהן הדרישות שאנו מציבים למועמדים כדי להתקבל כחניכים בקורסי מדריכי הנוער. התנאים היו: שהמועמדים יהיו צעירים רווקים בני 20-25, שסיימו תיכון, ושיודעים אנגלית, כדי שנוכל לתקשר אתם. אמרו לנו שלפי דרישות אלה יבחרו את החניכים. כשהגיעה המשאית עם החניכים הראשונים למחנה, היה קשה להבחין ביניהם – כולם נראו לי אותו דבר… לא יכולתי לנחש את גילם ולא להבדיל ביניהם. מהר מאד הסתבר כי הדרישות שלנו לחוד והמציאות הפוליטית לחוד. גיליתי כי רק כשליש מהם מדברים אנגלית והשאר דיברו רק שפות מקומיות. הסתבר גם שרק מעטים ביותר למדו בבית ספר, ורק שנים-שלושה מתוך 60 החניכים סיימו תיכון כפי שדרשנו… בשלב מאוחר הסתבר לנו גם שבודדים באמת צעירים. חלקם היו מבוגרים ואף מבוגרים מאד. למשל, באחד האימונים על מסלול מכשולים ראיתי חניך אחד שהתקשה מאד לרוץ ולעבור מכשולים. שאלתי אותו אם הוא חולה או מרגיש לא טוב אך הוא אמר לי שלא, פשוט קשה לו. שאלתי אותו בן כמה הוא אך הוא לא ידע לומר לי מה גילו ורק ידע שנולד קצת לפני "השרפה הגדולה". מאוחר יותר ביררתי מתי הייתה השרפה והסתבר לי כי "הצעיר" הזה היה בן כ- 65! הכישורים שלו להגיע לקורס היו היותו קרוב משפחה של צ'יף חשוב בשבט מסוים. העיקר שהעמדנו דרישות סף…

קשיים בהתנהלות בתוך המחנה במהלך הקורס

הקשיים בהתנהלות במחנה היו רבים. למשל, רבים לא ידעו אנגלית ולכן לא יכלו להבין את מה שאמרתי להם (באנגלית שלי שהייתה רצוצה למדי אז). כך, הייתי צריך לומר משפט באנגלית, מישהו היה מתרגם ל"צ'יניאנג'ה" (שפת הרוב במדינה), ואז חניך אחר היה מתרגם מ"צ'יניאנג'ה" ל"טומבוקה" (שפה נפוצה שניה). לפעמים היה צריך לתרגם גם ל"צ'י-יאו" שפת מיעוט קטן במדינה בני שבט "יאו". יחד עם "התרגום" שעשיתי בראשי מעברית לאנגלית – הדברים עברו 3-4 תרגומים עד שהגיעו לאחרוני החניכים, ובכלל לא הייתי בטוח מה עבר ב"טלפון השבור" הזה ומה הם הבינו.

בעיה אחרת הייתה "הרגלי לימוד". רובם לא היו כלל במסגרת חינוכית כלשהי בחייהם והיה להם קשה להתרגל למסגרת. זה התחיל בכך שהם לא היו רגילים למסגרות זמן: להופיע בשעה נתונה, לסיים בזמן שהוקצב ולקיים לוח-זמנים מלא שהתחיל בקימה 6:30 בבוקר, 7:00 ארוחת בוקר, 7:45 חדרים מסודרים למסדר בוקר, 8:00 יציאה לאמונים וכו' עד 22:00 כיבוי אורות. היה מאד קשה להרגילם לסדר ולזמנים ובהתחלה היה בלגן גדול בגלל שכל אחד בא מתי שהסתדר לו…

בשיעור מחנאות (קשרים ובניית מתקנים)

בעיה מיוחדת הייתה ההתנהלות בלילה וביחוד אימוני הלילה, בהם היינו יוצאים למסעות לילה קצרים. מאחר ומחוץ לערים לא היה חשמל ולא היה אור בלילה, בלילות ללא ירח או מעוננים, ביער בין העצים החושך היה עלטה ממש. בקושי אפשר היה לראות מישהו, שכן כולם היו שחורים. עבור האפריקאים שהיו רגילים להתכנס לכפרים ולבתים בערב וללכת לישון עם חשכה, היציאה בלילה הייתה מפחידה ומבהילה ולקח זמן להסתגל לרעיון. גם עבורי החושך המוחלט יהיה בעיה אבל אחרת: היינו הולכים בטור עורפי כשאני מוביל בראש, אבל בגלל החושך, לא יכולתי לראות אם כל החניכים צועדים מאחורי… לכן, כל זמן קצר הייתי עוצר ופוקד עליהם לחייך חיוך רחב: השיניים הלבנות של האנשים השחורים היו בוהקות באפלה וכך יכולתי לספור אותם ולדעת אם חסר מישהו…

קוראים לי רן, אבל בגלל שהאפריקאים לא יכולים לבטא ר', הם קראו לי לן. כך יצא שנקראתי במבו לן. (במבו- אדון, בשפתם ולן- הם לא יכלו לבטא ר.) החלטנו לצרף נערות לקורסים, שיוכלו להדריך בנות. על מנת לצרף נשים צעירות לקורס ולהכשירן גם כן כמדריכות לנערות, שלחו לנו מהארץ מדריכה, רחלי שוקן שמה, לתקופה של שלשה חודשים כדי להעביר במחנה בו-זמנית גם קורס למדריכות נוער. אנחנו כמובן שמחנו לתוספת חביבה של דוברת עברית בגילנו. בגלל ה"חינוך" למשמעת וסדר שקיבלו החניכים בקורס, בסוף כולם היו "מחונכים".

ההצלחה של הקורסים הייתה רבה וכך היה גם בקורסים שלאחריהם. הקורסים של מאלאווי יאנג פיונירס הפכו בפועל לקורסי הכשרה לסגל ממשלתי בכיר. כדי לאפשר המשך הפעילות השוטפת והמסודרת גם בקורסים שהדריכו כבר המדריכים המקומיים, הכנתי חוברות וספרי הדרכה מפורטים לפיהם היה על המדריכים לפעול.

הזוית האישית

קוראים לי רן, אבל בגלל שהאפריקאים לא יכולים לבטא ר', הם קראו לי לן. כך יצא שנקראתי במבו לן. (במבו- אדון, בשפתם ולן- הם לא יכלו לבטא  את האות ר.)