מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיירה באוקראינה, קורסטין באמצע המאה ה 20 , 1950, בת לניצולי שואה. אבי נולד בדמידבקה, שהייתה אז פולין, ברח מהנאצים, בדרך פגש את אחיו, אריה לייב ושירתו בצבא האדום הרוסי. הם כרתו עצים ששימשו לבניית שדה תעופה. אריה לייב השאיר בדמידבקה את אשתו ושלשת ילדיהם שחיו בגטו ונרצחו בגיא ההריגה בעיירה.

אמי ברחה עם כל משפחתה לאוזבקיסטן. הדודה שלי, מניה אושמן עבדה בתחנת הרכבת. חבריה, הגויים אמרו לה שתברח עם משפחתה, היות והנאצים רוצחים את כל היהודים. שעות לפני שהנאצים נכנסו לעיירה הם עלו על רכבת שמובילה פחם והתכסו עם הברזנט שמכסה את הפחם. סבי, משה, ז"ל תפר מהברזט נעליים לכל המשפחה, היות והם לא הספיקו לקחת בגדים חמים.

אבי שוחרר מהצבא בשנת 1946 וחזר לעיירתו רק בכדי למצוא בור הריגה של 3,000 יהודים-בני עיירתו. הוא המשיך בנדודים וחיפש יהודים ששרדו את השואה. אמי התאלמנה מבעלה הראשון שממנו נולדה אחותי הבכורה, מאיה. כל המשפחה חזרה מאוזבקיסטן, רק בכדי לגלות שביתם פורק ונגנב על ידי גוי שהקים את הבית במקום אחר. אחרי משפט, סבי קיבל את הבית חזרה ושם אני ואחותי, קלרה נולדנו. סבי, משה אושמן היה שרת בבית הכנסת וכמובן אבי פנה אליו, סבי החליט להביאו לביתו ולהכיר לו את אמי, ז"ל.

אבי, מנדל ביידר אהב מאוד את ארץ ישראל ושכנע את אמי, את אחותי הגדולה שנולדה בזמן המלחמה לצאת מרוסיה לפולין, היות והייתה לאבי אזרחות פולנית, אחרי שנים הרוסים אישרו לנו לצאת לפולין היות והם לא אישרו ליהודים לצאת לישראל. כאשר הגענו לפולין, בפעם הראשונה נתקלתי באנטישמיות, הייתי רק בת 9 וצעקו לי "ג'ייד" יהודים מלוכלכים, תסתלקו מכאן!. בפולין למדנו בבית ספר פולני וגם למדנו אידיש. לצערי, הורי התגרשו אז והבנות ואמי נסענו לישראל ואבי נסע לאחותו, גולדה לארצות הברית.

זכור לי שנסענו ברכבת דרך צ'כוסלובקיה לאיטליה ומשם לנאפולי, עיירת נמל בדרום איטליה. אז נגלה לעינינו המראה של ים התיכון ומשם עלינו על אנייה "תיאודור הרצל" המפואר של אז הגענו לנמל חיפה בחג השבועות בשנת 1961.לא אשכח את מראה העיר על הר הכרמל. נאלצנו לחכות עד צאת החג ורק אז קלטו אותנו והביאו אותנו לקריית ים. גרנו קרוב לים ומאוד אהבתי להתרחץ בים. עד היום אני רוחצת בים וגרה בקריית ים. אמי אידה ז"ל התחתנה שוב ונולדו אחי רוני (סבינה) ואחי הקטן, משה.

בקריית ים למדנו עד סוף השנה ובהמשך למדנו, אחותי ואני בפנימייה "נווה הדסה" שליד נתניה.

שם סיימתי את כיתה ח' (לא היו אז חטיבות ביניים) והמשכתי לימודי תיכון בפנימייה "חוות הנוער הציוני" שבירושלים.

במלחמת ששת הימים, בשנת 1967,התכוננו למלחמה, ישבנו במקלטים וספגנו הפצצות עד אשר כוחותינו כבשו את ירושלים המזרחית. אחת הפצצות פגעה בקיר של בריכה שהייתה צמודה לבית שבו גרנו. כמו כן, פצצה פגעה בעצים ואני זוכרת את מנהל הפנימיה, זאב שיקלר, ז"ל שאמר "שבטון אפשר לשקם ואילו עץ בן 100 שנה אי אפשר לשחזר". במלחמה נהרג מאיר אוחנה, ז"ל שהיה אב בית של אחותי קלרה. שמו מופיע הראשון בלוח הזיכרון שבגבעת התחמושת. כמו כן, נהרג מורה לביולוגיה ניצן שמו.

סרטון – חוות הנוער הציוני בירושלים במלחמת ששת הימים-ריטה טאוכנר

לאחר סיום כיתה י"ב, בשנת 1968, התגייסתי לנח"ל. רוב השירות היה בקיבוצים: נתיב הל"ה ועין השלושה.

ושם נולדו שתי בנותינו- זהבית ואורית. בשנת 1980, נדבק בנו "החיידק של סבא רבא" שאמר תמיד "אוי אני אוהב את ארצי", אז חזרנו לארץ. בארץ ישראל נולדה בת הזקונים, אדוה.

כיום אנו עדיין מתגוררים בקרית ים. בנותינו גרות קרוב אלינו, נשואות ויש לנו שבעה נכדים מהממים – יהב, נוגה, עדו, יעל, אריאל, פלג ויובל הקטנה.

הזוית האישית

יהב: היה לי כיף לשמוע את הסיפור למדתי על החיים של סבא רבא, של סבתא ולמדתי גם את הסיפורים שמאוד חשובים להיסטוריה של משפחתי. אני מאחל לסבתא שתרגיש טוב בריאות ואושר! ריטה: השיתוף והישיבה ביחד עם נכדי, קירב אותנו ושמחתי לשמוע מיהב שהוא מתעניין בעבר שלנו. חשוב מאוד לנו, להמשך השושלת. נהניתי מאוד מכל רגע וכל הכבוד למיזם. תודה לבית הספר על הסבלנות ועל שיתוף הפעולה! יישר כוח