מאגר סיפורי מורשת

שלום לכולם,

אני יעקב דור חמישי יוצאי ספרד בטורקיה. לשני סביי קראו בשם יעקב כך שהשם בא מהסבים. נולדתי בטורקיה באיסטנבול בשנת 1934.

בילדותי – בגיל צעיר מאוד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אבי נלקח לצבא על שלא היה יכול לשלם מיסים שהממשל הטורקי קבע על כל אחד שלא מוסלמי.

סבא מספר-אני כילד מלחמות

כמו כל היהודים שלא יכלו לשלם, הוא נלקח לעבודות כפיים קשות (שבירת אבנים, סלילת כבישים ועוד). תוך חודשיים שלושה אבא חלה ונפטר. השנים הראשונות של ילדותי ממה שאני זוכר עברו בין בני הדודים הרבים של צד אבי וגם צד אמי. קשה להיזכר בכל התיאורים של הבתים והמקומות אך אנסה לספר משהו:

עם מות אבי, נכנסתי למוסד יתומים עם אחותי שבו כל ילד דאג לעצמו לשמירת חפציו וציוד שניתן מבית היתומים. כל תקלה שהייתה, גרפה אחריה מכות, למשל אם איבדת את העיפרון שלך, קבלת מכה בידיים. בהתנהגות לא טובה אפשר היה להגיע לקבלת מכות ברגליים ("פלקה"). לעומת זאת, על כל 10 נקודות הצטיינות קיבלנו סוכריית טופי. כל ילדי המוסד הלכו ללמוד בבית ספר טורקי.

למדתי בכיתה שהיו יחד איתי עוד כמה ילדים מבית היתומים ובמיוחד בנות, כך שתוך כדי שמירה על הבנות היה לי ריב עם אחד הילדים הטורקים בכיתה שאפילו התגלגל למכות. בבית הספר היו לנו מורים קשים אבל למזלי הייתה לי מורה שדאגה לצדק בכיתה.

אחרי ימים בודדים קיבלתי את הסטירה הראשונה מהמורה ולמזלי המורה הייתה מורתי במשך 5 שנים-עד גמר הבית ספר. בית הספר היה במרחק כ-2 קילומטר מבית היתומים ששכנתי בו וההליכה והחזרה הייתה נעשית בקבוצה מסודרת בטורים. בבוקר לפני היציאה לבית הספר עברנו מסדר יציאה- אחרי ביקורת מנהלת המוסד ורק אז יצאנו לבית ספר.

בשנת 1948, בית היתומים נשרף וכל אחד שוחרר הביתה וחזרנו אחרי כמה חודשים לאחר שבית היתומים תוקן. מגיל 12 וחצי התחלתי לעבוד לקיומי. לא היו לי חברים באותו זמן. הקהילה היהודית טיפלה בחלק מהעולים החדשים שעלו ארצה מארצות אירופה דרך טורקיה.

גוייסתי לעזרה לחלוקת הצעירים העולים-מהנמל לבתים יהודים, ללינה ולשהייה עד המשך נסיעתם, ועסק זה היה בלי ידיעת הממשל הטורקי, נזהרנו מאוד לא להיתפס על ידי השוטרים ולא להיכנס לעימותים עם האוכלוסייה האנטישמית.

בשנת 1949 עליתי ארצה לבד בלי משפחה – לגמרי לבד! עלות הכרטיס שולמה על ידי יהודים טובים בקרבת מקום העבודה. העלייה הייתה באנייה ממשלתית והסתובבנו בה שבוע ימים בים התיכון באזור קפריסין עד שהממשלה הטורקית הכירה בישראל "דה פקטו" מדינה שאין לה שגרירים אך קיימת. קליטתי הייתה במעברת עולים "שער העלייה" שבחיפה.

כילד ללא משפחה והורים הסתובבתי בארץ בטרמפים במשך 6 חודשים. עבדתי בעבודות מזדמנות כגון סבלות וניקיון כדי שיהיה לי כסף לבזבוז. באותה התקופה אפשר היה להיכנס בכל מעברת עולים ולקבל אוכל בחינם, ואני הייתי עושה זאת במשך ששת החודשים האלו.

בביקורי בירושלים נקלטתי על ידי קרובי משפחה רחוקים לישיבה של דוסים. לתקופה קצרה מאוד כשהתחלתי להבין כמה מילים בעברית תוך כדי לימוד גמרא (התנ"ך), הבנתי שזה לא בשבילי וחיפשתי קשרים דרך עליית הנוער והתקבלתי לקיבוץ במסגרת עליית הנוער. בקיבוץ שמעו שירי מולדת ותרגומים של שירים רוסיים.

היו ריקודי הורה, והזמרים האהובים של אותה התקופה היו: שושנה דמרי, יפה ירקוני והשיר המפורסם שלה היה "כלניות", אני לא במיוחד התעסקתי בריקוד ושירה. בקיבוצים נהגו לשיר בציבור, לרקוד ריקודי עם ומדי פעם לצאת לטיולים להכרת הארץ. אופן התקשורת שהיה קיים אז הוא רק רדיו ופעם למדתי לנגן בחליל. כלי הנגינה הנפוצים היו אקורדיון והחליל.

הייתי בקיבוץ עד גיוסי לגולני (פברואר 1952) ושוחררתי באוגוסט 1955. תוך 6 חודשים נקראתי למילואים להכנות שהיו אז למלחמת 56', אחרי המלחמה, עברתי קורס מרגמות (תותחים) בחיל השריון, ומאז שרתתי בכל מיני פעולות תגמול. במלחמת ששת הימים גויסתי למילואים שערכו 6 חודשים ופעולות שהגדוד שהשתייכתי לו היה עם חיילים סדירים ועל כל פעולה שהגדוד השתתף בה גויסתי אליה. במלחמת יום כיפור, גם כן גוייסתי ל-6 חודשים בגבול הצפון. אחרי שירות מילואים של חודש בשנה גוייסתי ל"שלום הגליל" והייתי צמוד ליחידות שישבו בלבנון. במלחמת לבנון השנייה גם כן שירתתי במשך 6 חודשים ובשחרור קיבלתי תנאים של חייל משוחרר וביניהם קיבלתי משכנתא לדירה. שירתתי במילואים עד שנת 1988.

מילואים מלחמת לבנון

סבא וסבתא ביום חתונתם

הבן הראשון נולד בשנת 1962 במשפחה אוהבת מאוד ואחר כך נולדו עוד שתי בנות. הבת השלישית הייתה בהפרש של 10 שנים מהבן הבכור. היו קשרים טובים מאוד עם אהבה לילדים. אשתי לא עבדה והייתה עקרת בית שטיפלה בילדים עד שלמדו.

לא פעם הילדים היו מאוד עצבניים וחיפשו איפה האבא אשר שירת במילואים למשך תקופות ארוכות מאוד-כמו כל אחד בארץ. בהתחלה גרנו בטירת הכרמל בבית קומות ורק אחר כך כשהגענו לקריית חיים לבית עם גינה וחצר גדולה התחילו הילדים לגדל חיות מחמד כמו כלבים, יונים וארנבים ולא פעם היה צער בין הילדים על יונה שנטרפה על ידי הכלב או על שפן שאכל את גינת הירק שעשו וטיפלו הילדים.

כיום המשפחה גדלה והתפתחה לשלושה ילדים ושמונה נכדים. וכל אחד מהנכדים עם האופי וההתנהגות משלו. בדרך כלל הבילויים העיקריים במשפחה היו: שהתאספנו בכל יום חופשי מהעבודה ויצאנו לטיולים בטבע והקמנו מחנות אוהלים עם המשפחה המורחבת, ובני הדודים היו מאוד מאוחדים. עם הזמן כשהמצב הכלכלי השתפר יצאנו כל המשפחה לכל מיני מפגשים, שוב פעם, כאוהבי הטבע. עד היום כל בן ובת עם משפחתו רשומים בחברה להגנת הטבע.

2015 משפחה מורחבת

לאחר שאבי נפטר ונכנסתי לבית יתומים, היה לי חלום שרדף אותי לילה לילה. בחלומי הייתי עולה על הגג של בית היתומים וקופץ ומרחף מעל הגגות של כל בתי העיר. חלום זה רדף אותי כמעט עד שהשלמתי עם מות אבי.

באותה התקופה הבנות לא עבדו, אני כילד בן 12 ומשהו היה היחידי שעבד מהילדים והמשכורת שלי התחלקה ביני ל-4 האחיות ותפקידה של אמא היה לדאוג שכולם מקבלים את חלקם במשכורתי. הייתה תקופה שלא היו הרבה דרישות ומטרות במשפחה. באותו התקופה, הנערות הצעירות לפני חתונתן למדו את כל הדרישות לתקינות בבית: לסרוג, לתפור, ולבשל כדי להיות מוכנות לחתונתן.

המתכון המשפחתי הנפוץ ביותר במשפחה הוא הפשטידות של סבתא, ועד היום סבתא מוכנה להכין מאכלים לפי בקשת כל נכד.

הזוית האישית

שקד: כנכדה אני מאושרת מאוד שהם סבי וסבתי ושהם הקימו משפחה אוהבת, מאושרת ומאוחדת. בנוסף, הם לימדו אותנו להיות מאוחדים – כל בני הדודים והדודות.אנחנו מאוד נהנו מחוויית הקשר הרב דורי ואני, כנכדה, חושבת שכתיבת העבודה עם סבא העניקה לי עוד חיבור ביני לבין סבא חוץ מהימים הרגילים שאני ואמי מבקרות אצלו ואצל סבתא.

אנו, הנכדים זקוקים מאוד לשמחה, לאהבה, לאחידות שסבא וסבתא מעניקים לנו. וכולנו, כל הנכדים, בילינו את שנותינו הראשונות אצל סבא וסבתא המעניקים אהבה עצומה לכל אחד מהמשפחה. אני, כנכדה מאוד נהניתי מחוויית הקשר הרב דורי.

בנוסף העבודה העניקה לי הרבה ידע על סבא ועל חייו המעניינים ולדעתי, הקשים. אני מאחלת לסבי את כל הטוב שבעולם והמון בריאות ואושר וחיים ארוכים וממושכים. אני אוהבת מאוד את סבי וחושבת שכל אחד בעולם צריך סבא כזה מדהים ומרתק. אני מודה מאוד לסבי וסבתי שטפלו בי כתינוקת, בזמן שאמי יצאה לעבוד, אין אהבה בעולם כמו האהבה של סבא וסבתא שלי.

יעקב: אני, סבא, מאחל לכל הנכדים: אושר, בריאות, אהבה וזוגיות טובה ולנינים להמשך הדור הבא.