מאגר סיפורי מורשת

בעקבות המפגשים עם סבתא ביקש גם סבא לספר לי את סיפורו וכך הוא סיפר:

נולדתי בארגנטינה, אבל ספגתי את האווירה היהודית שבשכונה, והיידיש שדיברו ההורים והשכנים.

רוב הבתים היו על הקרקע עם חצרות. בבית שלי היו שש דירות, שלוש מכל צד של פרוזדור ארוך, כולם יהודים. הדירות היו קטנות ולנו היו שני חדרים, מטבח ושירותים קטנים וחצר קטנה. מצבנו היה טוב יחסית למשפחות אחרות שבן גרה כל המשפחה בחדר אחד. אמא סיפרה שהם יכלו להרשות לעצמם לעבור לדירה כזאת כשאחותי רחל בת 12 הלכה לעבוד והביאה משכורת נוספת. חברי היו יהודים וברחוב דיברנו ספרדית. היו לנו שמות באידיש ובספרדית, לי קראו OSCAR ויצחיק ביידיש.

סבא בילדותו עם אחותו מרים

תמונה בחזית הבית בבואנוס איירס

היינו חבורה של ילדים שמשחקים בכדור גומי, משפריצים מים במסדרון וכשהיינו יותר קטנים באבא ואמא. לא היו אטרקציות ולא לקחו אותנו למקומות בילוי אבל הייתי ילד מאד סקרן ואהבתי לעמוד ליד כל בעל מלאכה, למשל הסנדלר והפחח ומסתכל שעה ארוכה על מלאכתם.

בבית הדפוס שמול ביתי, שהיה בבעלות זוג ניצולי שואה ערירי, הייתי לומד את מלאכת הדפוס, מדפיס במכונה, עושה עבודות כריכה ומתרגם להם דברים לספרדית. שנים הייתי קופץ אליהם ושומע את סיפורם הכואב והקשה באושוויץ ובמלחמה. הייתי מאד קשור אליהם.

גם מול הבית היה חרש עץ. הייתה לו מחרטה, לא כמו של היום, הייתי שם בה חתיכת עץ ובזמן שהיא מסתובבת מהר,עם איזמל מפסל את העץ.

הכובען שגר באחת הדירות בבניין שבו גרתי, היה מכין את כל השלבים של הכובע ואני למדתי וידעתי את כל התהליך של עשיית הכובעים והגיהוץ שלהם. מדי כמה שבועות, כדי לקחת את הכובעים לחנות שבהם מכרו אותם, היה מביא מרכבה ומדי פעם, הייתי מבקש ממנו לנסוע איתו. זה תמיד היה בימי שני, אחרי גיהוץ הכובעים בשבת. לפעמים, כשהיה לוקח אותי, ישבתי ליד הרכב.

היה מפעל של קרטונים המייצר כריכות וקופסאות קרטון. ליד בית הספר היהודי, צייר יהודי צייר העתקים של תמונות בצבע שמן ואני עמדתי והסתכלתי כפי שהסתכלתי על בעלי המלאכה האחרים ולומד את תהליכי עבודתם. גם גלריה הייתה בשכונה, ואני הייתי נכנס  ומתרשם מהתמונות.

על יד הבית שלי, הייתה נגריה גדולה השייכת למשפחה איטלקית. האבא היה איש מבוגר מאד, והיו לו שני בנים נשואים. לכולם היה בית ליד הנגרייה. בנגרייה הכינו ארונות קבורה וגם את זה למדתי ועל כל מה שהיה מסביב. אני זוכר, שלנגריה היו באות עגלות גדולות, שהיו רתומות לארבעה סוסי משא, בעלי העגלות היו פורקים לוחות של עצים בשביל הנגרייה והסוסים היו עומדים שם ושעות ורוקעים ברגליים.

אבי היה צבעי והייתי נוסע איתו כשהיה צריך להעביר את הסולמות, החביות, הצבעים לצביעת בתים. הוא שלח אותי לחפש (בעלעגולע ביידיש – בעל עגלה) ברחוב של הכובען. העגלות היו גדולות ורחבות. ואני הייתי הולך, עולה על העגלה ונוסע איתו בכל העיר, למקום העבודה שאבא היה צריך ויושב ליד הרכב. כשהייתי יותר גדול, בחופשות מבית הספר, הייתי עוזר לו גם בצביעה

היה לי חבר גוי, בן של בעלי הנגרייה, זה לא היה כל כך מובן מאליו שמשחקים עם גוי. הם היו עשירים, היו להם מכוניות. לא היה דבר רגיל באותה תקופה לעלות על מכונית ולעשות סיבוב, היה משהו מיוחד בשבילי. למשפחה הזו היה שובך יוני דואר על גגות הבתים שלהם. פעם או פעמיים, נסעתי איתם לחווה שלהם. שם שחררו את היונים. אני זוכר שקצת לא הרגשתי בנוח, כי הם היו גויים.

אני חושב שכל הדברים, שראיתי והכרתי כילד, העשירו אותי. היום ילדים לא רואים דברים כאלה. כיום בעלי המלאכה לא נמצאים ליד הבית. פעם עבדו אנשים בקרבת ביתם.

להמשך סיפורו של סבא יצחק מגנס:

הזוית האישית

סבא יצחק: המשורר שאול טשרניחובסקי שכתב: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". כאשר בגרתי, הבנתי שהשכונה בה נולדתי וגדלתי עיצבה אותי, השפיע עלי והטביע בי את חותמה. כאשר נתבקשתי לספר על המקורות שלי, שאבתי מהזיכרון את חוויות ילדותי והתבגרותי. חשבתי שזה נכון להעביר לדור הצעיר פן נוסף של החיים היהודיים בגולה.