מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא יעקב חי אליהו – להכות שורשים בארץ ישראל

בקבלת שבת עם סבא.
סבי וסבתי באירוע משפחתי.
מעירק לארץ המובטחת

סיפורו של סבא יעקב

שמי יעקב חי אליהו. נולדתי בדוהוק שבעיראק. שמות הוריי: חתון בת ימין וחנה ומרדכי בן יעקב ובסה. שם משפחתי אליהו על שם סבא של אבי שקראו לו אליהו. שם משפחה שעבר מדור לדור. תאריך הלידה משוער שלי : פורים – פסח. 1938 (לימים אימצתי את תאריך הלידה הלועזי של סבתא מזל ז"ל ( 17/4 )

שמי יעקב, נקבע, על שם סבי יעקב, מצד אבי מרדכי ז"ל. השם השני שלי, חי – מהמילה חיים, תפילתם של הוריי, שאבדל לחיים ארוכים. לפני שנולדתי, להוריי היה תינוק, שנפטר ככל הנראה, ממיתת עריסה ושמו היה יעקב. לימים כשנולדתי, החליטו לקרוא לי יעקב חי. בילדותי נהגו לקרוא לי בעיקר בשמי חי.

שלמה ז"ל , מלכה, שושנה וחרבי ז"ל – נולדו בעיראק

בארץ: חיים ז"ל, לאה, אלי, הרצל ואסתר.

נוף ילדותי בדוהוק

העיירה שלי דוהוק שבעיראק. דוהוק הינו מחוז גדול בעירק, מחוז חקלאי עם נוף מרהיב, ממוקם בצפון המדינה, והוא חלק מהשטח של כורדיסטאן העיראקית. היתה לנו  אוטונומיה בעיראק כורדיסטן העיראקית. מדינה שמתפרסת על שלוש ארצות פרס, טורקיה ועירק. דוהוק הייתה מעורבת ביהודים, נוצרים, ארמנים ומוסלמים-כורדים. נוף ילדותי היה מרהיב, שטחי עמק, משורים,  עם כרמים ענבים ובוסתנים מחולקים לעצי פרי  שזיפים תותים וירקות ( למעט פרות הדר ותמרים), שטחי מרעה לצאן ובקר ביניהם זרם נהר שמימיו ירדו מהר "סרסינג" שהיה מכוסה שלג כל השנה.

הכבישים היו מאבנים מחוברות והיה שוק מרכזי יפה וצבעוני שהיה שוקק חיים ובו היה ה"גומאראק" תנובה – משווק לבצרה למוסול את הירקות, פחם, צמר, כותנה, חיטה שעורה, קטניות ועוד..היו גם מוסדות ציבוריים כמו משטרה וקופת חולים. בקופת החולים היו רופאים ערבים והטיפול היה פרטי, בית-כנסת אחד, גדול ושם היה מפגש אנשים נוסף, בימי החול שבתות חגים וחגיגות ואם רצו להחליף סחורות או לערוך קניות כעדשים, חומוס, ושאר קטניות היו הולכים לשוק – שהיה במרכז .

הילדים שיחקו בשכונה כדורגל שנוצר מגלגולי סמרטוטים, שיחקו משחקי "קביים", גולות. לבוש האנשים הה לבוש צנוע, הגברים חבשו – כפיאה על הראש, הבנות שמו מטפחות על הראש. בימי הקיץ נהגנו להתקלח בנהר ובחורף….הרתחנו מים על "פינגאן".

אימי, הייתה יצירתית מבשלת מאכלים טעימים מפרות העץ והאדמה: אכלנו עדשים, חומוס, יפראח, אימי אפתה לחמים, פיצות בשבתות אכלנו קובה, חיטה-חמין ובשר.בבקרים הייתי הולך לחדר ו"לחדר הגענו עם תלבושת "דישדשה ", למדנו לקרוא עברית, התפללנו, למדנו תורה למדנו פרושי תורה, את ארוחת הבקר אנחנו הבאנו מהבית, אימי הייתה מכינה לי כריכים מלחם שאפתה על הטאבון, פיצות.

בימי שישי היינו עורכים קבלת שבת, קוראים בתורה ולומדים את פרשת השבוע. בשעות הפנאי  אהבתי את משחקי הגולות. שיחקנו גם באגוזים, במשחקי הביצים – מי שובר את הביצה של חברו עם החברים שגרו בקרבת ביתו. החברים  שלי היו יהודים  מהשכונה, בני משפחה וגם היו לי חברים מוסלמים.

המוכתר

אבי היה חקלאי והיה ידוע בגידולי הענבים והכנת יין עם אחיו אליהו. אבי היה מקובל ואהוד בין השכנים. בשכונה היה מוכתר קהילתי, שקראו לו מרדכי, שהיה פותר סכסוכים בין האנשים, פעמים רבות אבי החליף אותו, לשניהם היה שם דומה ושניהם היו כריזמטים ופוסקים בגישה של שלום, פיוס וצדק.

למקום בו ישב המוכתר קראו בשם "פרלמנט" זהו אחד המקומות בהם האנשים נפגשו זה עם זה, שתו צאי, דברו. במהלך השבוע הגברים בתום העבודה התרכזו אצל "המוכתר" שהוא היה ועד שכונה – דאג לקהילה והיה פוסק בסוגיות שונות חברתיות כלכליות חינוך ועוד! אנשים שהיו יודעים לספר סיפורים, ישבו ב"חברותא" שותים צאי (תה) והייתה הבחנה בין ילדים להורים. הסיפורים היו בעלי מוסר השכל, על כרמים ובוסתנים, על עבודה ועל מסחר. כאשר אנשים הזמינו אותו לעסקים, היה שקול, ובלשון שנונה היה מזמין את האורח לאכול איתו מלח בלשון מטאפורית, ורק אז לקבל החלטות עסקיות.

המורה יצחק מועלם

אני זוכר היטב, את שיטת ה"פלאקות" שהייתה נהוגה בבית המדרש שלמדתי, שהיה בית הספר עבורי, יחס איום ונורא, עם משמעת קפדנית ונוקשה, הייתי ילד שובב.  באחד הימים  המורה מועלם יצחק ביקש ממני שאבי יכין לו ארבע "שיפקות" מעץ הרמון, עץ גמיש וחזק. אבי סידר יפה את  "השיפקות" ובקש לתת למורה אותם. "נתתי למורה אותם", המורה מועלם: "תגיד לאבא שלך תודה, ננסה – עליך!" שאלתי: "מה עשיתי?" השיב המורה מועלם: "אם הבאת לי את זה – נבדוק אם אתה מרגיש כאב!"   פתחתי את היד והוא הצליף בי ביד, אמר לשני ילדים המחדר להחזיק ברגליי והוא הצליף בכפות רגליי…..כאב לי מאוד…. ברחתי הביתה מפוחד שאבא לא יראה אותי ויכעס עליי.

למחרת חיכיתי וחיכיתי שאבא יצא מהבית, פחדתי לחזור ללימודים… מדי יום במשך חדש, הלכתי ל"מדר", אבן רחיים  לטחינת חיטה, שחמור הסתובב סביבה  והתחבאתי שם. יום אחד המורה שאל את אבי איפה חי? הוא לא לומד, כבר תקופה שלא מגיע לחדר. אבא ניגש אליי והייתי מפוחד. אבא שאל אותי מה קרה? למה לא הלכת לחדר? סיפרתי שהמורה הרביץ לי עם ה"פלאקות", הסברתי לו שאני רוצה ללמוד, הראיתי לו את הסימנים מהמכות. למחרת אבא לא חשב פעמיים הלך ל"חדר" והזמין את המורה למוכתר.  ומאז היה לי שקט מהמורה מועלם."

חקלאות לצד אומנות  האריגה יופי של יצירה

גדלתי עם הורים בעלי מוסר עבודה. הבית היה גדול ומרווח, עשוי מלבנים הבית היה מחולק לשני חדרים מרווחים ולימים אבא חילק אותו לשלושה חדרים עם התרחבות המשפחה..ולו חצר משותפת גדולה בה היינו משחקים ומבלים בחברותא, שם גם היה טאבון של החצר אתו המשפחות חלקו לבישולים ולאפייה. לאבי, היה נול אתו היה טווה שמיכות בעיקר בחורף. וצובע אותן.

אימי חתון היתה אישה חכמה, עקרת בית חרוצה, והיא גם  עזרה לו לטוות הסמיכות בין לבין טיפול בילדים הקטנים: שושנה, מלכה וחרבי. אימי אהבה לסרוג והייתה סורגת לנו ולמשפחות בגדי צמר מחממים. האריגה הייתה בעיקר בחדשי השלג, בחורף שנמשך  כ-6 חדשים. לאבי היה כרם גדול , לאליהו  דודי ,אח של סבא מרדכי היה בוסתן. הם היו משווקים את הפירות ל"גומאראק"- כמו תנובה של היום. ה"גומאראק" היו קונים מאיתנו את הפירות תמורת כסף. במקרים אחרים  היו עושים החלפות ע"י פרדות תמורת אורז שקדים… בקיץ הייתי הולך עם אבי אחרי בית המדרש לעזור בגיזום  הגידולים בכרמים, חפרנו דיללנו את האדמה, כיסינו את תאנים, ייבשנו ענבים ושזיפים…..אני זוכר את ארוחות הבקר, אמא הייתה מגישה, "דושף" – סילאן – מענבים או מתאנים עם טחינה גולמית, לחם וצאי….

להכות שורשים בארץ ישראל

בשנת 1950 עליתי ארצה עם משפחתי, במבצע "עזרא ונחמיא" בלי רכוש ואמצעי קיום, עלינו ממניעים ציוניים, באזורנו היו פרעות ומהומות המוסלמים באופן קיצוני. הקהילה החליטה שאם נפתחה דלת לעליה, יש להיכנס דרכה. מדינת ישראל, הממשלה והסוכנות היהודית, ניהלו מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק. אח של מלך עירק, פייסל ישב בבגדד והעביר יהודים במטוסים לארץ ישראל . בתוך פרק זמן מוגבל, בתנאי שנוותר על הנתינות שלנו ועל רכושנו הקהילה שלנו התארגנה פה אחד, לעלות לארץ הקודש, שיבה לציון. נסענו במשאית למוסול, עם מזוודות: שמיכות, תמונות, תכשיטים, בגדים . ממוסול עלינו לרכבת לבגדד בשעות הלילה, הרכבת נעצרה בפתאומיות ואז שודדים עלו על הרכבת וזרקו את החפצים שלנו. הקטר הזעיק את המשטרה, עד שהמשטרה הגיעה נשארנו בפחד, מה יקרה לנו? עם בא המשטרה, שחררו את הרכבת לנסיעה בלי הרכוש שנגנב… הגענו לבגדד באור היום. הקהילה בבגדד חיכתה לנו ואירחו אותנו בבתי הכנסת. שם היינו כשבועיים עד שסידרו לנו את הדרכונים. כאשר רצינו לעלות למטוס, האנשים עברו בדיקות גופניות קפדניות,  לקחו לאבי את התמונות מהדרכון. עלינו למטוס, ובפרק זמן קצר נחתנו בארץ בלוד, שם גם עברנו בדיקות ורישומים, שמו לנו אבקה נגד כינמת. העלו אותנו לשער העלייה ליד חיפה., מאות משפחות היו שם, אבא שלי בקש מושב מקום חקלאי, בחר בצמח.

כבר בעיראק שמענו מפה לאוזן, שהמצב בארץ מוגבל והשלטון הבריטי בארץ מגביל את העלייה לארץ באופן חופשי, על הקמת המדינה ועל מלחמת העצמאות.

החלום שמתגשם

נחתנו בלוד, משם עברנו לשער העלייה בחיפה. כעבור שלושה חודשים, העבירו אותנו ל"צמח" שם גרנו באוהלים, ואחרי כן עוד כחצי שנה גרנו ב"פחונים", לימים עברנו למושב "פרוונה"- שם קבלנו אזור מגורים מרוחק מהמשפחה. אז אבי היה נחוש למצוא מבנה בטבריה, הוא יצא בהליכה לטבריה ומצא מבנה ב"שכונת ההר" בדמי מפתח וכולנו עברנו לטבריה. בבית זה אחי הקטן אלי גר עד היום.

הקליטה בארץ לא הייתה פשוטה, החיים לא היו קלים, הרגשתי "בלי כלום" תודות לקיבוצים שקלטו אותנו תמורת משכורת מינימום. התקופה הייתה  תקופת הצנע מדיניות הקיצוב, מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1953, תקופה בה חיינו בצמצום בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לנו בפנקס אישי".

נקודות למזון לפי גודל המשפחה, קנינו המוצרים ממכולת מרכזית, האנשים חיכו בתור, היינו כ-400 משפחות. החלוקה הייתה בעיקר בבקר.

חינוך ותרבות

עם הגיעי לארץ עברתי מבחני לימוד והשתלבתי בכיתה ה'. היינו באוהלים, למדתי במעברה בצמח בעמק הירדן. בצמח, בנו  צריפים לכיתות לימוד, בית – ילדים צריפים מעץ.

בבית הספר למדנו את השפה עברית, חשבון, ידיעת הארץ, דברו גם חומשי התורה, תנ"ך, שיעורי ספורט. המורים היו קיבוצניקים, והלמידה הייתה מושתתת על ערך אהבת המולדת, החיים לצד הקשיים ארגנו לנו טיולי טבע בשבת. אהבתי מאוד ללכת ללימודים, תנועת הנוער "השומר הצעיר", שזכורה לי לחיוב, שלחה למעברה מדריכים להפעיל אותנו, במסגרת הלא פורמאלית, אחרי הצהריים. הייתי רוכב על אופניים, שיחקנו במשחקי מחניים, רקדנו ריקודי הורה ארץ-ישראלים כדי להתנייד ממקום למקום צעדנו שעות ברגל לטבריה  כדי להביא בשר, או שמן אורז….מצרכים שלא היו בצמח, בבית היה לנו ארגז שהיו מכניסים אליו גוש קרח  כדי שטריות האוכל תשמר. כתחליף למקרר .לימים, היה לנו מקרר. בצמח היה שפע של בננות ופירות הדר היינו נכנסים לקיבוצים  לפרדס ואוכלים, קטפנו חובזה, אהבתי את קציצות החובזה,ואת הממולאים  שהכנו מהחובזה…..

לקריאת הסיפור המלאמדור לדור-סיפורו של סבא יעקב היקר 

הזוית האישית

מעיין בתיה: נהנתי לשמוע וללמוד מסבא על חיו

סבא: אהבתי לספר לנכדתי את סיפור חיי ומהלכם התחברנו מאוד במהלך הפרויקט

מילון

דוהוק
עיר בעירק

ציטוטים

”המשפחה היא ערך עליון“

הקשר הרב דורי