מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב פישביין, סבא של שירי מוסקוביץ.

כשהשתחררתי מהצבא, הלכתי לעבוד בכל מה שקשור לתעופה. אחת העבודות המרגשות ביותר שהיו לי – מכונאי מוטס בחברת ארקיע. הטיסות היו עבור הצבא והרבה פעמים אי אפשר היה לטוס בגלל סופות חול שהיו בסיני, ובעיקר במקום שנקרא שרם א'שייך. כמכונאי מוטס עברתי חוויות רבות, העבודה היא מלאת אתגרים וסיפוק רב מאוד, במיוחד לאדם כמוני שאוהב תעופה.

להלן מספר חוויות

טסנו לסיני לכיוון ביר גפגפה, שדה תעופה בסיני שמשמש גם לטיסות צבאיות, כלומר מטוסי קרב שטסים להפציץ במצרים, וגם טיסות אזרחיות, כמו של ארקיע להטסת חיילים. בהודעת הקשר לקפטן המטוס נשמעה הודעה לא לנחות ולחוג מעל שדה התעופה עד שתתקבל הודעת רשות נחיתה. המתח היה רב, היות שמטוסי קרב יצאו להפצצה, את רוב זמני בטיסה העברתי בתא הטייס, המקום האהוב עלי ביותר. ברור שבאוויר כמכונאי מוטס אין לי מה לעשות, אבל ברגע שנחתנו אזי החלה עבודתי הרבה, בדיקת שמנים למטוס, בדיקת לחץ אוויר בגלגלים, ומילוי דלק. המראנו לכיוון שרם א'שייך, הטיסה הייתה קשה מאוד, רוחות חזקות מאוד, כיסי אוויר, וכמובן נדנודים של המטוס, קצת מפחיד אבל האהבה לטיס התגברה על הפחדים. הנחיתה בשרם א'שייך הייתה גם היא קשה, קיבלנו הודעה שלא נוכל להמריא עקב סופת חולות חזקה, סופות חול מאוד מסוכנות לחנק של המנועים. התנאים במקום היו נהדרים, קיבלנו חדרים של הצבא, אוכל, מקלחות, מלון 5 כוכבים בתנאי שדה.

מפקד הבסיס שהכרנו עוד מהשרות הצבאי שלי, לקח אותי למשרדו, נתן לי מפתחות של רכב ואמר ברכב יש ציוד צלילה, לך תצלול ותעשה חיים. נסעתי כחצי שעה לכיוון הים, לקחתי את הציוד ונכנסתי למים. קשה לתאר את יופי המראות בשמורת הטבע הימית של ים סוף. דגים צבעוניים, אלמוגים, צבע המים מדהים, והשקט מסביב משרים אווירת שלווה ורוגע. התכוננתי לצאת מהמים כשאני עם הפנים לכיוון החוף, לפתע נבהלתי, על החוף קרוב מאוד לרכב היו 2 דמויות שהיה מאוד קשה לזהות אותן, הם היו מכוסים בבד של שקי חול. כשלבי הומה ופועם בחוזקה, התגנבתי חרש לרכב והסתלקתי במהירות, כשהגעתי חזרה לבסיס וסיפרתי למפקד על 2 הדמויות המוזרות, אמר המפקד זה שום דבר אלו אנשים נחמדים, בדואים שבאים לדוג. הסערה למחרת נחלשה ואז טסנו לדרכנו לכיוון תל אביב.

בשנות עבודתי הגעתי למסקנה שצריך להמשיך ללמוד, לקבל תואר כי בלי זה החיים יותר קשים. הלכתי ללמוד בזמן שהייתי כבר נשוי , משפחה עם 2 ילדים מקסימים. גם לעבוד ולפרנס וגם ללמוד לא היה קל בכלל, ובכל זאת נלחמתי ושרדתי, הוצאתי תואר בחינוך וגם תואר כהנדסאי מכונות. החלפתי מקצוע, עסקתי במקצוע חדש מלא אתגר וסיפוק – מורה ומחנך.

להיות מורה ומחנך אני חושב שזוהי שליחות. ואני זכיתי בשליחות זאת. כנראה שהיה לי כשרון מיוחד וגישה מיוחדת לתלמידים, ולכן קיבלתי לחנך בכל שנות עבודתי מאות תלמידים, וכיום הם בעלי תפקידים גבוהים מאוד בצבא. אחד הבוגרים שלי הוא מפקד פיתוח ובניית כיפת ברזל ,יש בוגרים טייסים, ובעלי מפעלים מצליחים.

המטרה שלי בחינוך הייתה פשוטה, ללמד מקצוע ולהיות בן אדם. היום כאשר אני הולך לקניות או בכל מקום אחר אני פוגש בוגרים ובוגרים שהולכים עם ילדים קטנים, הם מחבקים אותי בחום ואומרים לילדיהם, זה המחנך שלי, אני הגעתי לאן שהגעתי אך ורק בזכותו.

הרבה מאוד פעילויות הפעלתי במשך 40 שנות עבודתי בהוראה, אך יש פעילויות מסוימות שיהיו חרוטות לנצח בזיכרון.

המסע לפולין

בתחילה אני רוצה להדגיש שנושא השואה הוא נקודה מאוד רגישה אצלי. אני ילד להורים ניצולי שואה, שכל משפחתם נספתה בשואה והם במזל ניצלו. רק סבא אחד הכרתי במשך שנתיים והוא נפטר. לא הכרתי את סבי וסבתי האחרים, אפילו תמונה אין לי.

ההכנה ליציאה לפולין הייתה מלאה פעילויות סדנאות, הרצאות, ביקור במוזיאונים. למרות שהכינו אותנו, הכל היה קשה ובלתי נתפס ברגע שהתחיל המסע בפולין. קשה לתאר את הרגשות והמחשבות כשפסענו במקומות בהם נגדעו חיים. בעודני פוסע שחוח שקוע במחשבות, הרגשתי דחף לעשות משהו חזק, משהו יוצא דופן, משהו שידגיש שעם ישראל חי. אספתי את כל התלמידים וביקשתי מכולם לשיר את המנון המדינה "התקווה", שם באושוויץ לשמוע את התקווה – הלב מתמלא בגאווה אדירה.

סיפור נוסף מעניין בחיי:

כשעבדתי בבית ספר הגדול ביותר בארץ למקצועות התעופה, התבקשתי לבנות דגם אמיתי של מטוס שנחת בטעות בארץ לפני מאה ועשרים שנה. מטוס בלריו שמו. הצלחת הבניה הייתה מעל המשוער כאשר המטוס הוצג ביום העצמאות במוזיאון לתעופה ועשרות אלפי אנשים התלהבו לראותו. כיום המטוס מוצג בביתן התעופה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. לראות שם את שמי מופיע כבונה המטוס זו התרגשות גדולה מאוד עבורי. אספר כיצד התחיל הסיפור של בניית הבלריו.

יום בהיר אחד מנהל בית ספרי מתקשר ומבקש שאגיע למשרד. במשרד ישב המנהל ואדם נוסף לא מוכר לי, הציג את עצמו בשם דני ואמר שהוא חוקר תעופה. השיחה התנהלה בנושא בניית מטוס בביה"ס בזמן הפנוי ובהתנדבות, דני אמר שיספק את כל הכלים ואת כל חומרי הגלם הנחוצים, ציין שהוא צריך רק אדם מקצועי שיעזור לו, וכמובן גם עזרה והנחייה של תלמידים על ידי אדם מקצועי. מיד בראשו של המנהל חלף שמי לקרוא לי למשימה, אם אסכים. נראה לי מאוד מאוד מעניין וכמובן הסכמתי. שאלתי שאלה שחלפה בראשי באותו רגע. למה לבנות מטוס ישן שנחת בישראל לפני יותר ממאה שנה וגם נחת בטעות ושכולו מיוצר מעץ ובד, כך היו המטוסים של אז. ודני ענה זה אתגר לבנות מטוס של אז ואני רוצה שיבנה ביחס של אחד לאחד. דני הראה תמונות ושירטוטים, המטוס גדול 14.5 מטר אורך 10 מטר רוחב. לאחר מספר ימים הגיעו קורות העץ והתחילה הבניה, הייתה התלהבות גדולה מאוד גם מצד התלמידים להגיע אחרי הלימודים או בשיעורים חופשיים לעזור בבניה, היו כל כך הרבה תלמידים, שנאלצתי לבנות קבוצות עבודה וכל יום קבוצה אחרת. מספר מילים על דני: אדם מוזר מאוד, אינו מדבר אינו צוחק, מאוד מאוד מופנם. רק בא מסתכל ושואל אם אני צריך משהו ועצב תמידי על פניו. העבודה על המטוס נמשכה שנתיים וחצי, מדי שבוע הגיעו מהנהלת ביה"ס לעודד ולראות איך מתקדמת הבניה וכמובן לצלם ולפרסם בכל מקום אפשרי. באחת הפגישות עם דני הוא פתאום שואל אותי בן כמה אני, האם יש לי ילדים האם יש לי נכדים, עניתי שכן. ושאלתי אותו מה אצלך, ואז הוא הוריד את הראש ואמר יש לי נכד אחד שאמא שלו נפטרה בלידה, אסון גדול, מאז הוא ואשתו, שהיא מאוד חולה, מגדלים את הנכד. דני המשיך ואמר, החלום שלי הוא להנציח את השם של הבת שלי בדרך מיוחדת, ובא לי רעיון לבנות מטוס ולקרוא למטוס על שמה. ברור שסיפור זה גרם לי התרגשות גדולה מאוד, וקיבלתי דחף חזק מאוד לסיים את עבודת המטוס בצורה היפה והטובה ביותר. וכך היה. שבוע לפני יום העצמאות נלקח המטוס כאשר הוא מפורק על גבי משאית גדולה למוזיאון התעופה בראשון לציון, הגיעו מאות אנשים, התלהבו הצטלמו, והייתה גאווה גדולה מאוד.

לאחר כשבועיים שוב פירקנו את המטוס והוא נלקח למוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שם נבנה אגף חדש שנקרא אגף התעופה, הרכבנו שוב את המטוס שפה ישכון קבע.

תשע"ו, 2016