מאגר סיפורי מורשת

סבתא רגינה, ששמה בעברית הוא מלכה וכינוי החיבה בו היא נקראת גם היום הוא ג'ינה. סבתא ג'ינה נולדה בתאריך 13.1938 בעיר סרג' אשר בלוב.

 

בתקופה הזאת נשלטה לוב לרוב ע"י האיטלקים. סבתא נולדה בבית עם מיילדת לאמא זרודה איזמרגד ולאביה מוסה, מוסה. שם משפחתה נעים ולסבתא אין מושג מה מקורו שם השם משפחה. סבתא היא הבת השלישית בין ארבעה ילדים. אחיה הבוגר רחמין ז"ל אשר נפטר בשנתו. האחות הבוגרת בקה, רבקה ז"ל, האחות סתורה, אסתר.

 

משפחת סבתי התגוררה בבית גדול עם ארבעה חדרים וחצר פנימית גדולה. משפחתה הייתה עשירה בלוב והיו להם גם מספר חנויות בעיר סראג' בהן מכרו חפצי אומנות מכסף, ביגוד וכ'ו…..תנאי החיים היו טובים מאד. סבתי ואחיה הלכו לבית הספר איטלקי ובו למדו איטלקית. בבית סבתי דיברו ערבית, איטלקית ועברית. המשפחה גרה בשכונה יהודית עם עוד 80 משפחות יהודיות, כמו כן  הם היו בקשר טוב עם הערבים ואיטלקים שגרו בסביבתם. אחת משכנותיה האיטלקיות  של סבתי, לימדה את סבתי לסרוג גרביים עם ארבעה מסרגות. השכנים הערביים  שמרו על העיזים והכבשים של המשפחה ופעם בשבוע הביאו להם את מוצרי החלב שייצרו מחלב העיזים והכבשים.

 

המשפחה הייתה משפחה דתית מסורתית ובכל ערב שבת ערכו קידוש וארוחה משפחתית. הם הלכו לבית הכנסת והדליקו נרות. בסוכות בנו סוכה והכינו שרשראות וסחבו ענפים של עץ תמר. גם סבתי נהגה ללבוש לבוש מסורתי הנקרא "זידת", שזוהי יריעת בד גדולה הנכרכת סביב הגוף ודומה במקצת לסארי הודי. סבתא ואחיה נהגו ללבוש בגדים רגילים בעיקר שמלות ללא מחשוף.

 

בלוב הלכו הילדים למועדון הנקרא "בן גוריון" ובו למדו עברית לפני העלייה לארץ.במשפחה תמיד חלמו והתפללו לעלות לארץ ישראל, סבא של סבתא שלי מורדי ובעברית מרדכי היה ציוני נלהב והוא זה שהעלה את כל המשפחה מתוך רצון לארץ.

 

בשנת 1949 עלתה המשפחה לארץ ישראל על אוניית ה"עצמאות" והגיעה לחיפה בערב ראש השנה , סבתי הייתה בת 11 בהעלותה ארצה. בישראל גרו במעברה בפרדסיה באוהל שקיבלו מהסוכנות," בלילה ירד שלג והאוהל ניקרע  .קמנו בבוקר עם אוהל מפורק, אבי משה חתך בסכיןאת האוהל והמשפחה קיבלה אוהל חדש. בישראל למדה סבתי ואחיה בבית ספר ערב בשיעורי עזרה לעולים. למשפחה לא היה כסף רב בישראל הוא כמו שסיפרתי תנאי החיים היו קשים בשנים הראשונות.

 

לאחר שנתיים במעברה עברה המשפחה להתגורר בבית בכפר יונה וניהלה חיים מסורתים וצנועים כאשר לסבתי זכורות בעיקר הנסיעות לביקור קרובי המשפחה במושב, הטיולים ומשחק במושב. ארוחות חג ושבת רבות ערכה המשפחה אשר המשיכה בבישול האוכל המסורתי שהוא: קוסקוס, מפרום, חריימי . עד היום זהו מאכל האהוב על סבתי.

 

בגיל 21 פגשה סבתי את סבא יוסף ז"ל. סבתי עבדה כשמרטפית לילדים, בגן ציבורי פגשה לראשונה בסבי, עם הזמן הכירו יותר ויותר ונישאו בתאריך 26.11.58 במועדון עםמוזיקה וסנביצ'ים עם נקניק…..במשך השנים סבי עבד כשוטר בתחילה במשמר הגבול ואחר כך במשטרת ישראל וסבתי עבדה כמטפלת בילדים. משפט אחד היה זכור לה מילדותה מבית הוריה המלווה אותה לאורך כל חייה אותו הורישה לילדיה ולנכדיה והוא:

"אם לא תרוץ לא תגיע ואם לא תבקש לא תמצא".            

 

סבי יוסף סופר ז"ל וכינויו: יוסי, בן לשמעון מוני ולקלימה סופר. סבו של סבי היה ככל הנראה סופר סת"ם והתגורר בעיר גדמה, עיר בה כתבו ספר סת"ם ומכאן מקור השם סופר. לסבי 6 אחים ואחיות הבכור שלום ז"ל, נפטר בלוב בשנת 1950, דוגד עמוס ז"ל. רחל רחילה מתגוררת בקליזלנד אוהיו, מזל פורטונה ז"ל התגוררה בירושלים אברהם ז"ל ומשה הצעיר, גר בנתניה.

 

סבי נולד בטריפולי אשר בלוב ביולי 1932 בבית הורי בעזרת מיילדת בטריפולי למד סבי בבית הספר "כללי" ואחר הצהרים בבית הספר ללימודי התורה והעברית. המשפחה התגוררה בבית בן 3 חדרים בתנאים קשים ללא חשמל. לסבא רבא שלי, הייתה חנות לצביעת בדי משי. המשפחה קיימה אורח חיים מסורתי דתי.

 

לסבי זכורות ארוחות השבת והמאכל המסורתי של שבת קוסקוס וטפינה (חמין). סבי אהב מאוד את החגים וציפה להם מאוד בתור ילד ואנחנו ממשיכים את המסורת עד היום! בבית המשפחה השפה המדוברת הייתה ערבית אך דיברו גם איטלקית ועברית. סבי היה בתנועת הנוער "בני יהודה" בה חונכו חברי התנועה לשלום. סבלנות, תקווה, שמירת הדת  ודרך הארץ . לסבי בתור ילד לא היו קשרים עם הערבים, כילד אהב במיוחד לקרוא ספרים, אך לאביו שעסק בצביעת בדי משי היה קשר מסחרי ועסקים עם הערבים. כילד זכור לו אירוע בו התנפלו הערבים על היהודים ושדדו אותם.

 

בשנת 1948 כשסבי היה בן 17, הוא עלה לבדו ללא המשפחה שלו לישראל. מלוב הפליג באוניית "טאטי" עם חניית ביניים באיטליה ומשם לנמל חיפה. בישראל הגיע סבי לקיבוץ יבנה שם התגורר ביחד עם ארבעה חברים, למד בתיכון וחצי יום עבר בחקלאות. עבודת החקלאות הייתה אהובה על סבי מאוד. זכור לו מקרה בו נשלח עם הטרקטור לחרוש בשדה. הוא חרש שעות ולא שם לב כי השעה מאוחרת. השמש שקעה וסבי לא הכיר את האזור ולא מצא את הדרך חזרה לקיבוץ. הוא נסע וחיפש ולפתע ראה אלומת אור מרחוק ולשמחתו היו אלה חברי הקיבוץ אשר יצאו לחפש אותו והשיבו אותו הביתה.

 

בשנת 1950 הצטרפה המשפחה ועלתה ארצה. סבי התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל בתפקידים שונים כבלש, חוקר וכו…בתקופה שירותו במשמר הגבול פגש את סבתא גינה והם התחתנו ונולדו להם 4 ילדים. בתקופה שסבי שירת במשמר הגבול הוא נהג לזרוק לסבתא סוכרייה לפני כל יציאה לשטחים עם טנקים. סבי שירת במשטרת ישראל כ- 40 שנה עד פרישתו. סבי יוסף סופר ז"ל, נפטר בשנת  2012.

 

סבי ואני היינו קרובים מאוד סיפרנו בדיחות צחקנו והכי אהבנו לעשות תשבץ ביחד והוא היה טוב בזה מאוד !תמיד כשבאנו לארוחת שבת לסבי היה משפט שתמיד אמר שנכנסנו למה לא הבאתם מתנות? " וכולנו צחקנו ונהנו מאוד. כל הפעמים שפגשנו אותו היה שמח לראותנו ואנו שמחנו לראותו.  כסבי נפטר היה לנו מאוד קשה להתמודד והיה מאוד מאוד עצוב.סבי היה איש מדהים עוזר תורם נבון ומצחיק. 

יהיה זכרו מבורך

תשע"ו