מאגר סיפורי מורשת

אהבה ומשפחה

בני הזוג בדרך כלל היו פוגשים אחד את השני במסגרות חברתיות או ממשיכים את הקשר אחרי בית הספר. הקשר מתקופות בית הספר היה בעל אופי חברתי עמוק ולרוב נשמר לאורך הרבה שנים באותה מתכונת. קשר זה מהווה בסיס ליחסים מאוד מאוד עמוקים שמשתמרים ומתהדקים עם השנים ולעיתים משמשים משענת להתגבר על הרבה מכשולים שבן אדם עובר בחיים.

הקשר השני הנובע ממפגשים חברתיים-תנועות נוער מהווה לרוב הבסיס לקשר של זוגיות שעל הרקע שלו צומחת אהבה ובהמשך חתונה מלבד אותם המכרים שהחבורה היא יותר בעלת רקע דתי ואז נכנסת האפשרות של שידוך או היכרות באמצעות גורם מתווך. בדרך כלל חברים משותפים. וכך צמחו כל הזוגות שעם הזמן הפכו למשפחה.

 

בתקופתנו משך החיזור היה הרבה יותר ארוך ונמדד בחודשים ושנים והיה בנוי על קרבה נפשית של רגשות על בילוי משותף בחברותה בשונה מעכשיו שתקפות החיזור קצרה מאוד ונמדדת בשבועות הקשר שנוצר בנוי על קרבה גופנית גם אם אין לקשר הזה המשך. לכן כנראה הוא מחזיק פחות זמן.

 

היחסים בן ההורים לילדים היו הרבה יותר מרוחקים הילדים לא הרשו לעצמם לספר את הכול להורים וההורים גם הגבילו את עצמם מלהדריך את הילדים בחיי חברות. לא היה נהוג לדבר על רגשות או על קרבה גופנית משני הצדדים לא מצד ההורים כלפי הילדים ולא מצד הילדים כלפי ההורים.

 

הסבא והסבתא שלי היו בתקופת הנעורים שלהם בחבורת צעירים שהייתה נפגשת פעם בשבוע בערב שבת ובמוצאי שבת למסיבה. שמה הם גם הכירו ולאחר כשנה רק נוצר בניהם קשר של חברים שהיה כולו על רקע של רגשות ללא שום קרבה גופנית הקשר הזה היה כנראה מספיק חזק שהחזיק מעמד לאורך כל התקופה של היותם בכיתות יא' – יב' ובהמשך אורך כל שירות הצבאי. סך הכול 4 וחצי שנה. במשך הזמן הזה מסיבות שלו היו קשורות אליהם היו תקופות שלו נפגשו שבועות שלמים. לרוב בגלל שרותם הצבאי. אך הקשר היה מספיק חזק והחברות שביניהם נשמרה. שבסופה הם החליטו להתחתן.

 

הם לפני 7 שנים חגגו 50 שנה לחתונתם. הם הקימו משפחה לתפארת ונולדו להם שלושה ילדים. הבכור שמו עופר והוא פסיכולוג קלני לאחר שסיים את שירותו הצבאי בחייל הים בתפקיד של פסיכולוג החייל בדרגת סגן אלוף והיום הוא מנהל עמותת "עמך" שמטפלת בניצולי שואה. יש לו שלושה בנים הבכור סיים את שירותו הצבאי ולומד משפטים וכלכלה באוניברסיטה תל אביב. השני משרת כרגע בצה"ל והשלישי הקטן לומד בתיכון בכיתה יא. הבן השני שלי קוראים לו גלעד והוא מוזיקאי עולמי ידוע כאחד מהעשרת הנגנים הטובים ביותר בעולם בכלי הקשה את רוב שנותיו המקצועיים גר בארצות הברית שם גם למד מוזיקה ובהמשך גם לימד באוניברסיטה בניו יורק. גם לו יש שלושה ילדים שני בני ובת קטנה שלושתם עדיין לומדים בבית הספר. הבת הקטנה של הסבים שלי זאת אומרת אמי-עידית את כיתה יב' למדה בבית ספר בין לאומי למוזיקאים מצטיינים באינטרלווקן שבארצות הברית, שירתה בתזמורת צהל כמו אח שלה גלעד וניגנה בחצוצרה. בהמשך סיימה למודי רפואה בטכניון חיפה בתחום קרדיולוגיה. היום מנהלת יחידה לטיפול נמרץ לב, חוקרת בתחום התמחותה, מבוקשת כמרצה בעולם כולו. ומגדלת ארבע בנות, הגדולה זמרת בלהקת פיקוד צפון שתי הבאות בניהן אני לומדות בבית ספר והקטנטונת מסיימת השנה את גן החובה.

 

הסבא שלי, הוא מרגיש שניצח את כל העולם ובמיוחד את הנאצים.

 

שלב התקומה

אני הסבא של מיכל עליתי בשנת 1950 והסיבה לעלייתי הייתה לברוח כמה שיותר מהר מפולין וברגע ששלטונות פולין נתנו לכך אישור עליתי אם הקבוצה הראשונה ברכבת לאיטליה ומשם באוניה ששמה "קוממיות" ישירות לנמל חיפה. שם העבירו אותנו למחנה מעבר שקוראים לו "שער העלייה" הנמצא בעתלית והיום נמצא במקום מוזאון משם פזרו אותנו למעברות אני הגעתי לקרובי משפחה שגרו בתל אביב היות וזאת הייתה לקראת סוף שנת הלימודים.

בשנת הלימודים שלאחר מכן נקלטתי לכיתה "ח" בבית ספר יסודי בשם "לדוגמא" הנמצא בצפון תל אביב קרוב למקום שבו גרו קרובי משפחתי. תוך כדי השנה למדתי עברית בעזרת תלמידי הכיתה. ובמיוחד תלמידה אחת אמצה אותי ודאגה ללמד אותי עברית וגם להכיר מקצועות אחרים שלא הכרתי קודם. המעניין שאותה התלמידה התקבלה אליי לבית ספר תיכון כמורה לספרות בו כיהנתי כמנהל.

 

הקליטה שלי בארץ הייתה יחסית קלה כי אני מאוד רציתי להידמות ל"צברים" זאת אומרת ילדי הארץ ומהר מאוד זנחתי את כל תכונות של "עולה חדש". כשהגעתי לכיתה "ט" בבית ספר תיכון השתדלתי מאוד להיות כמו כל התלמידים האחרים. בעת הכרזת המדינה הייתי עדיין בפולין ושמה חגגנו עם עוד יהודים את שמחת הכרזת המדינה על ידי מסיבה מאוד מאוד שמחה כי כולנו רצינו שתקום מדינה ושנוכל להגיע אליה.

 

תשע"ו