מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא דוד עולה מבגדאד לישראל

סבא דוד ואלון במפגש הקשר הרב דורי בביה"ס
משפחתו של סבי דוד (ראשון מימין)
סיפור עלייתו של סבי מעירק למדינת ישראל

בקיץ שנת 1950 הייתי ילד בן 9. אבא סלמן, אימא מרסל, אחי משה, אחותי אמירה ואני הבן הבכור דוד גרנו בעיר הנמל בצרה בדרום עירק. נולדתי וחייתי בעיר בגדאד עד לאחרונה, אך נאלצנו לעבור לבצרה הקרובה לגבול עם אירן מפחד שאבי ייעצר באשמת השתייכות לתנועה הציונית שהייתה מחוץ לחוק וכל מי שהיה בה הסתכן במאסר ואף בגזר דין מוות. התוכנית הייתה לברוח לאירן באמצעות מבריחים ועל גבי סירה החוצה את הנהר המהווה גבול בין עירק ואירן, ומאירן שהייתה ביחסים טובים עם המדינה הצעירה ישראל לעלות באופן גלוי לישראל. התוכנית לא התגשמה כי המבריחים לקחו את הכסף ונעלמו, וכך נאלצנו להמתין עם מעט מאוד אמצעים שבקושי אפשרו קיום עד שנוכל לעלות לארץ בדרך אחרת…

באותה עת הופעלו על ממשלת עירק לחצים כבדים של ממשלות וארגונים בינלאומיים לאפשר עזיבתם של היהודים את עירק. לבסוף מאמצים אלה (ואולי גם כפי שהשמועות היו, כספים רבים שזרמו לכיסי השרים ובעיקר לראש הממשלה) עלו יפה  והממשלה מקבלת החלטה לאפשר לכל יהודי המעוניין לעזוב ובתנאי שיעזוב ללא אפשרות לחזרה ובאמצעי תחבורה של מדינות "נאוטרליות" לסכסוך עם ישראל ומדינת היעד – כל מדינה חוץ מישראל.

את ארגון הנסיעה עשתה הנהלת הקהילה היהודית והתחילו להופיע רשימות של המשפחות עם מועד הנסיעה על גבי לוח המודעות בבית הכנסת הגדול. בכל יום אבי היה הולך לראות אם תורנו הגיע ולבסוף הופענו ברשימה של הטסים ביום 29.10.1950. לא היה גבול לשמחתנו וביום המיועד באנו לבית הכנסת לבושים במיטב בגדינו ועם מזוודה קטנה אחת לכל המשפחה וכפי שהובהר לנו מותר לקחת רק בגדים וחפצים אישיים ללא ערך משמעותי. על תכשיטים או כסף אין מה לדבר. עלינו לאוטובוס מקרטע שלקח אותנו לשדה התעופה וקהל גדול של יהודים שתורם לעלות עדיין לא הגיע באו להיפרד מהנוסעים ברי המזל ומבטי קנאתם בנוסעים התערבו עם קריאת שמחה והבטחות להיפגש במהרה על "חוף הים של תל-אביב".

לעולם הלילה הזה יהיה חרוט בזיכרוני. הגענו לשדה התעופה בחשכה ומייד נלקחנו עם כל הנוסעים האחרים לאולם ביקורת המכס.שם ובגסות רבה דרש איש במדים מאבי לפתוח את המזוודה. משפתח אבי את המזוודה, האיש שפך את כל תכולתה על ריצפת האולם. בין הבגדים סידרה אימא סט כוסות שהיה יקר לליבה אך ללא ערך כספי רב, הכוסות התפזרו ברעש גדול אך ראה זה פלא אף כוס לא נשברה ועל פני איש המכס ניקרה האכזבה על כך. אספנו במהירות את חפצים לתוך המזוודה ובתוך דקות אנו מחוץ לאולם על המסלול החשוך הולכים רגלית ביחד עם כולם אל המטוס הגואל בקצה המסלול.

לא אשכח את תחושת ההשפלה שמילאה אותי ואני בטוח גם את אימא ואבא על היחס המשפיל של איש המכס שביטא בתמצית איומה את היחס אל היהודים בעירק באופן כללי. עוד בשלב ההכנות, ימים לפני הנסיעה נלקחו כל המסמכים הקושרים אותנו לעברנו שם וניתנה לנו תעודת מעבר כמו לפליטים ובה תמונה של כל בני המשפחה יחד- מצורפת – ובתעודה כתוב במסולסל: כורוג' בילא רוג'וע- "יציאה ללא חזרה".

כשהגענו לאחר הליכה קצרה לקצה המסלול, עמד שם מטוס גדול כמו נשר ענק. עלינו במהירות ובשקט ואנשי הצוות שדיברו אנגלית  הושיבו אותנו בכל מקום אפשרי, חלקנו במושבים ואחרים על ריצפת המטוס ביחד עם המזוודות והחבילות.

לאחר דקות ספורות של מתח וחרדה אנו בשמיים,שמחים על כך שסוף סוף נגאלנו אך חוששים לא מעט מהלא נודע שמחכה לנו.

הזוית האישית

אלון: כיף לי לשמוע את הסיפורים של סבא דוד ולדעת יותר על עברו ומשפחתו.

מילון

כורוג' בילא רוג'וע
סעיף בתעודת המעבר שפירושו:"יציאה ללא חזרה"

ציטוטים

”"הכוסות התפזרו ברעש גדול אך ראה זה פלא אף כוס לא נשברה"“

הקשר הרב דורי