מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם פוס, יליד הארץ נולדתי בתל אביב בבית חולים הדסה תל אביב בזמן שהתרחשה השואה בחוץ לארץ. הורי ילידי פולין לא ידעו באותה תקופה מה גורל משפחתם ועל כן קיבלתי את שמי בלי שום קשר למישהו מהמשפחה אלא מהמקורות.

אותה תקופה היה שלטון המנדט הבריטי בארץ ומלחמת העולם השנייה.

גרנו מספר משפחות בחדר גדול אחד ברחוב מיכל בתל אביב. זכור לי שהיו מחיצות ופתיליה במרכז החדר לבישול עוד זכור לי שאמי ז"ל בזמן העוצר שהטילו הבריטים ירדה למכולת להביא עבורי אוכל ומהחלון ראיתי אותה מסבירה בתנועות ידיים לכלניות  (החיילים הבריטים) שהיא זקוקה לאוכל עבור ילד קטן ואז נתנו לה לעבור.

ארבע שנים יותר מאוחר עברנו לדירת שיכון משלנו בבני ברק. דירת שני חדרים שהייתה למעשה ארמון לעומת המצב הקודם. זכור לי שבאותה התקופה היו מגיעים סוחרים ערביים עם מרכולתם על גבי חמורים ומכרו לנו ירקות ופרות. זו הייתה האווירה באותה התקופה.

שנתיים יותר מאוחר פרצה מלחמת השחרור, מלחמת ההקוממיות, ואני כילד נאלצתי לרוץ למקלט שנחפר בסמוך לביתנו מתחת לעץ דומים – שיזף. במקלט היו ספסלים ומעל היו שקי חול בלי גג, לשם היינו רצים גם בלילות בזמן האזעקות. יום אחד הייתה מהומה גדולה מתברר שחיל האוויר הצעיר של מדינת ישראל הצליח ליירט מטוס הפצצה מצרי כשעשן עולה ממנו. צעירים מהישיבות בבני ברק רדפו כדי לראות היכן הוא נופל בסופו של דבר נפל בים תל אביב וכל זה כנגד עינינו.

בשנת 1956 היה מבצע קדש הייתי נער בן 14 וגם אז ישבתי בזמן האזעקות בפרוזדור הבית כיוון שהמקלט כבר לא היה קיים. ב-1960 גוייסתי לצה"ל שרתתי בחיל הקשר בפיקוד דרום. ושם היכרתי את רעייתי נורית ז"ל נישאנו בשנת 1964 לאחר ששנינו השתחררנו. נולדו לנו 3 ילדים שני בנים ובת אראלי, שי וענת. לשי יש 4 ילדים שאחת מהן היא שירה שמספרת את הסיפור הזה באמצעות סבה אברהם. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים סבתי נורית ז"ל גוייסה למילואים לפיקוד דרום עוד בתחילת ימי ההמתנה עוד טרם שגויס בעלה. זכור לי שהגיע שליח עם צו הגיוס ונורית פתחה את הדלת והייתה בטוחה שהצו הוא עבור אברהם כיוון שהיא הכינה כבר תרמיל עם כל הציוד למקרה שאברהם יגויס אבל לתדהמתה הצו היה מיועד עבורה, להגיע מיד ללא דיחויי לבאר שבע לפיקוד דרום.

אישתי נורית ז"ל

במשך שבוע-שבועיים נסעתי לבקר אותה בפיקוד דרום ושבועיים לאחר מכן גויסתי גם אני לפלוגת הקשר של חטיבה 8 (שיריון).

במלחמה עם החטיבה בואדי פארן

בתקופת ההמתנה שהיתי עם החטיבה בוואדי פאראן על הגבול המצרי רחוק מכל ישוב ללא מים זורמים ללא אוכל מבושל רק עם שימורים; אבל מאחר ושנינו היינו חיל קשר היה בינינו כל הזמן קשר באמצעות טלפון אלחוטי וטלפרינטר כך שיכולנו לשוחח לעתים קרובות.

כמה שעות לפני פרוץ המלחמה שססמתה הייתה "סדין אדום" ידענו שנינו מתי תתחיל המלחמה ונפרדנו בטלפון. ביום שלישי למלחמה שוחררה ירושלים וחלק מהחטיבה קיבל משימה חדשה לעלות צפונה לכיוון רמת הגולן. עברנו בדרך מוואדי פאראן דרך העיר העתיקה בבאר שבע והציבור ידע כבר על שחרור ירושלים ועמד משני צידי הרחוב והמטיר עלינו מכל טוב סוכריות, שוקולדים, סיגריות ומחיאות כפיים, חוויה מאוד מרגשת בהתחשב בזה שהאוכלוסייה שם הייתה קשת יום.

לחטיבה היה תפקיד מרכזי בכיבוש רמת הגולן לאחר הכיבוש ירדנו חיל מצב אל רמאללה ורק שם חודש הקשר עם נורית. שנינו יצאנו לחופשה מיד לאחר חג השבועות נפגשנו בבית לאחר תקופה ארוכה. לנורית קיבלה אות השתתפות ב"מלחמת ששת הימים" כמו של בעלה.

אות ששת הימים 

בזמן השהיה בוואדי פאראן קיבלנו דואר באמצעות פייפרים, מטוסים קלים שהצניחו לנו חבילות ודואר.

נורית ששירתה בפיקוד דרום ראתה שהטייסים באים לקחת דואר וביקשה אם הם יכולים לקחת גם חבילה עבור בעלה בחטיבה 8. לאחר שקיבלה הסכמה, יצאה לקנות בבאר שבע עוגיות טריות ואותן ארזה בחבילה וכך קיבלתי אספקה טרייה במקום המרוחק ההוא. למרות הריחוק מדרכי גישה, כביש וכו' הקשר בינינו התקיים באמצעות מכשיר קשר שנקרא טלפרינטר בשעות המאוחרות של הלילה שאז יכולנו לשוחח אומנם ע"פ נוהל של ביטחון קשר אבל בצורה חופשית. המלחמה פרצה בבוקר יום שני, בחמישי ליוני 1967 ב- 7:45. עם תקיפת חיל האוויר על שדות התעופה של מצרים וסוריה ירדן ועירק. מתוקף תפקידנו כעוסקים בצופן ידענו על כך מיידית ונפרדנו במשאלה להיפגש מיד אחרי המלחמה ומאז נותק הקשר בינינו עד לאחר חג השבועות דהיינו 15 ביוני שאז להפתעתנו מבלי ידיעה מראש, קיבלנו שנינו חופשה ונפגשנו בבית פעם ראשונה לאחר כחודש ימים. לקח עוד מספר ימים עד ששוחררנו ויכולנו להמשיך בחיינו הרגילים ולספר חוויות אחת לשני על כל מה שעבר עלינו בתקופת הפרידה.

כל אחד מאיתנו הביא מזכרות ממקום שהותו נורית הביאה עותק של מברק שבו אלוף פיקוד דרום מודיע לרמטכ"ל שכל חצי האי סיני בידינו.

עותק המברק

אני הבאתי דגלים ותגים של חיילים סורים וירדנים וקמע שמצאתי ארוז בנרתיק עור קטן. ובנוסף רסיס של פגז שאספתי כמזכרת מהפגזה הכבדה שחטפנו לפני העלייה לכיבוש רמת הגולן ושבנס יצאנו ללא פגע.

הזוית האישית

סבא אברהם: החלטתי לספר על מלחמת ששת הימים מזווית אישית ומשפחתית בסיפור שזור גם הסיפור של אשתי נורית ז"ל שגוייסה אף היא למלחמה. ניהנתי לכתוב את הסיפור עם נכדתי שירה.