מאגר סיפורי מורשת

לגבי העלייה ממרוקו אני יכול לספר לך מה שהוריי סיפרו לי סבא וסבתא רבא שלך. אני הייתי בן חצי שנה שעלינו ממרוקו. הגענו ארצה באונייה מולדת שטנו כ- 10 ימים והגענו לחיפה. ישבנו שמה בשער עלייה כך, זה נקרא ישבנו שם חודשיים.

 

בתקופה הזאת אני חליתי ואושפזתי בבית החולים רמב"ם בחיפה אמי נשארה איתי בבית החולים כל התקופה שחליתי ומי שטיפל באחים ובאחיות שלי זה אבי שנשאר עם המשפחה. בתקופה שאמי הייתה איתי בבית חולים, אחרי חודשיים לקחו אותנו לקריית שמונה למן מחנה עולים כזה, היינו בהתחלה באוהלים ואחר כך העבירו אותנו לצריפים.

הקרייה הייתה כמובן לא מפותחת לא היו כבישים  היו שבילי בוץ גרנו מספר חודשים בצריפים , עד שהעבירו אותנו לדיור של עמידר. קריית שמונה  הייתה  מבחינתי  המקום  שגרם להתבגר מהר מאוד, אני זוכר שהייתי בגילך בערך היה ארוע מכונן,זה היה בשש שבע בערב,היינו מחוץ לבית ואני זוכר ששמענו פיצוץ אדיר, זה משהו שלא שמענו קודם למרות שאנחנו קרובים לגבול לבנון וסוריה הבנו שקרה משהו מיוחד, ואז מסתבר שזאת הייתה הקטיושה הראשונה שירו על קריית שמונה, מאז התחיל למעשה ירי הקטיושות לעבר קריית שמונה.

 

זאת הפעם הראשונה שירו פגזים בעורף ולא בשדה הקרב. זה הפחיד אותי מאוד ורצתי מהר החלקתי במדרגות נפצעתי קצת וחלק מהפציעות האלה אני סוחב עד היום.  זה היה מזעזע בהתחלה ואחר כך אנחנו התרגלו לפגזים ולהפצצות, מסתבר שכל חודש חודשיים היו ירי של קטיושות אבל התחלנו להתרגל לזה. אנחנו האחים גדלנו כל אחד עזב את הבית.  בתקופה ההיא הרגישו הוריי די לבד והחליטו לעזוב לאשדוד להיות קרובים לילדים.

מה שאפיין את קריית שמונה זה מקום קטן אנחנו הכרנו אחד את השני היחס בין החברים היה יחס מיוחד במינו, הרגשנו כמו משפחה.

 

עד היום אנחנו אחרי שעברו כמעט 60 שנה אנחנו עדיין בקשר עם החברים הקרובים, אנחנו עדיין יוצאים ביחד לטיולים ולחוץ לארץ ולחתונות ולבר מצוות זה קשר שאי אפשר להסביר מישהו מבחוץ לא יצליח להבין איך שומרים על קשר יותר מ – 60 שנה.

איך הכרתי את סבתא?

זה סיפור מעניין אני שרתתי במחנה אריה בבקעת הירדן בחטיבת צנחנים פלוגת קשר הייתי טכנאי קשר ויום אחד בהיר אחת מהאלחוטניות שלנו הביאה את החברה שלה זאת הייתה סבתא שהיא הייתה בת 16 לבקר בבסיס היא באה עם ג'ינס מקופל וחולצת חאקי היא הייתה יפיפייה אני התחרפנתי ואמרתי לחברה שלה לא תכירי לי את החברה שלך? היא הכירה לי את החברה שלה ומאז אנחנו ביחד אני וסבתא זה היה בחורף 1973.

 

אחרי הצבא למעשה הגעתי לקול ישראל עבדתי שם כטכנאי קול התחלתי לעבוד ברשת ג שהייתה רשת חדשה ואחר כך עברתי לכל הרשתות האחרות רשת א, ב. עבדתי למעשה בכל התחנות בזמנו סיקרנו כמובן את כל משחקי הכדורגל כל משחקי הכדורסל האירוע המכונן בתקופה שהייתי ברדיו זאת הייתה הנסיעה לארצות הברית לבית הלבן, היה טקס חתימה על הסכם אוסלו בין ישראל לאש"ף ארגון שחרור פלסטין בראשותו של ייאסר עראפת.

 

נסענו בשנת 1993 לבית הלבן היה מאוד מרגש זה היה הסכם שחיכינו לו שנים, כולם היו בטוחים שאנחנו עכשיו יוצאים לדרך חדשה של שלום ושל פריחה וכל מה שכרוך בזה, לצערנו זה עוד לא קרה עד היום. ב1994 נסעתי שוב פעם לקהיר לחתימת הסכם עם אשף עם נציגי ארצות הברית רוסיה ומצרים שהיו עדים להסכם עזה ויריחו תחילה. זאת הייתה למעשה תחילת יישום הסכם אוסלו.

איש עסקים למעשה הייתי עוד בתקופה שהייתי ברדיו. הייתי שותף במפעל לבגדי תינוקות וילדים ובאותה תקופה גם פתחתי בית ספר להשתלמויות לכל עובדי המדינה באופן עצמאי, ורק אחרי שראיתי שמשהו בוער בי פרשתי מהרדיו ועברתי לניגריה והתחלתי להתעסק בייבוא דגים לניגריה.

 

בפעם הראשונה שנסעתי למרוקו זה היה עם חברים ארגנו קבוצת חברים כאשר רובם הם ילידי מרוקו, שהגענו חיפשתי את בית הוריי על פי תמונות שקיבלתי מאמי ומצאתי את בית הוריי, ההתרגשות הייתה גדולה מאוד. בפעם השנייה שהיינו זה היה עם אחי שנסענו ליומולדת 55 ולקחנו את כל המשפחה המורחבת ונסענו למרוקו לטיול שורשים, וזאת הייתה נסיעה מאוד מרגשת כי ברגע שנחתנו נסענו מקזבלנקה נסענו לרבאט, הלכנו למלאח' שזה היה הגטו של יהודי מרוקו. כשהגענו פתחו לנו את בית הכנסת שבו התפלל אבי והתפללנו בו ערבית וזה היה קטע שאני לא ישכח כל חיי. בפעם השלישית שהייתי במרוקו זאת הייתה חוויה חברותית, אנחנו נסענו כל החברים מקריית שמונה חלקם ילידי מרוקו חלקם לא זאת הייתה יותר חוויה חברית מאשר חוויה רגשית.  

 

תשע"ו

מורות מובילות  ריקי באגר ולילית קניגסברג