מאגר סיפורי מורשת

בחורף 1977 עבדתי והייתי חברת ועד בתעשיה האווירית. כאחראית אוטובוס יצאנו לטיול סופ"ש לביקור בחרמון, לינה במעלות וחזרה במוצ"ש. נלוו אלי (אביך) נתן  בן ה-12 וסיגלית בת ה-10 . בעלי היה בשרות מילואים ליד יריחו והבכור שהה בדימונה.  

 

הייתה סופה שלג בחרמון וגשמים עזים בשאר הארץ כשלשה ימים, אבל באותו יום שישי זרחה השמש, שמיים כחולים "כמבשרי טובה". בחדשות סיפרו ששישה אסירים ברחו מביה"ס אבל הדבר לא הטריד אותנו אישית.  

נסענו ישר לחרמון! עלינו ברכבל. הילדים התגלשו על ניילונים. שתינו שוקו חם בבית הקפה. הילדים אכלו כריכים ושתו מהתרמוס. לא היה אף נודניק והאנשים חזרו בזמן לאוטובוס. בדרך עצרו אותנו במספר נקודות ביקורת, בדקו ובקשו שלא ניקח טרמפיסטים.  

 

הגענו לבית הארחה בשלושה אוטובוסים. בכל אוטובוס 40-45 אנשים . חלקו אותנו לאגפים של הבניין המרכזי בן ארבע קומות.  התפזרנו  לחדרים.  באוטובוס שלי הייתה חבורה של 8 נערים שלמדו בתיכון "אורט" הצמוד לתע"א אותם חילקתי לשני חדרים: אחד  לידי ואחד בסוף המסדרון. בחדרי הוסיפו מיטה מתקפלת. חברי הועד ישבו בשולחן נפרד אחרי האוכל וסכמו מה לעשות למחרת. קבוצה אחת תצא מוקדם, השניה תאפשר לנוסעיה להישאר במקום אם רוצים ולקבוצתי הודעתי שבתשע נצא לטיול באזור עד הצהרים ארוחת הערב הייתה על רמה טובה. אחרי הארוחה התאספנו כולם באולם מרווח עם מצב רוח היה מרומם. שיחקנו משחקי חברה, תחרויות וצחקנו עד חצות. הלכנו לישון עייפים ומרוצים.   

 

השכמה מפתיעה מעירה אותי חבטה, כאילו בעיטה בדלת. יצאתי לפרוזדור. אין איש. בחדר הנערים כולם ישנו. המשכתי למדרגות והסתכלתי למטה ולמעלה. בקומה מעלינו עמד חייל עם כובע משונה ומדים, בידיו רובה גדול (קלצ'ניקוב) ופניו לכיוון הפרוזדור.

 

מי זה האידיוט שמרעיש בשעה כזאת? ענה לי החייל: "אנא פלסטיני" וירה צרור בתקרה. שנייה שנמשכה כנצח עמדנו פנים אל פנים. מחשבותי רצו כמו סילון: כרמלה, זה לא תרגיל, זוזי. שנייה שנמשכה כנצח עמדנו פנים אל פנים. מחשבותי רצו במהירות. רצתי לחדר הנערים, פתחתי הדלת וקראתי: "תנעלו את הדלת, יש מחבלים בבניין!!!". בחדר הערתי  את הילדים. "קומו והתלבשו מהר כי יש מחבלים בבניין" ונתתי דוגמא. נתן ענה "אימא, אני ממהר, את לא צריכה להפחיד אותנו " ."אתה צודק, אבל יש באמת מחבלים בבניין"!!! סיגלית התחבאה מתחת למיטה ונתן בתוך הארון. את המיטה המתקפלת השענו על הדלת אותה נעלתי. התקרבתי למרפסת  וראיתי למטה חיילים רבים. ליבי החסיר פעימה.  חשבתי שאנחנו מכותרים .

 

פתאום שמעתי אותם צועקים בעברית. יצאתי למרפסת וקראתי "היי חייל! תעביר לי נשק בבקשה, יש מחבלים בבניין",  "אנחנו יודעים" ענה חייל, "החברה שלנו כבר על הגג".  "אני לא רוצה להישאר פה ולהיתפס".  "מה את רוצה לעשות" ? "רגע, תכף תראה". נכנסתי לחדר והתחלתי לחבר הסדינים מהמיטות באלכסון אחד לשני. קשרתי את קצה הסדין סביב מותני סיגלית. לאט לאט שלשלתי החבל  למטה. היא נעמדה על המעקה הקטן ופרקה את הסדין. חייל נעמד ותפס אותה כשקפצה. קשרתי לנתן את הסדין וכשניסיתי להוריד אותו, הוא נאחז במעקה בחוזקה ונאלצתי לפתוח את אצבעותיו אחת אחת ורק אחר כך להורידו. נתן נעמד על המעקה וקפץ לידיו של חייל .  

 

חשבתי לרגע לצאת מהחדר וללכת לעזור לאחרים אבל מה אעשה בלי נשק?  החלטתי לרדת  ולהיות עם ילדי קשרתי קצה הסדין למותני והשני למעקה. התחלתי לרדת אבל הסדין החליק מידי, נפלתי על המעקה ומשם לקרקע. למזלו, החייל שחיכה לי זז ברגע האחרון לפני שיימעך, תפס אותי מתחת לזרועות ומשך אותי לכוון הבניין. הרגשתי כאב חד בכתף, אבל התעלמתי. "לאן אתם לוקחים אותנו" "למבנה ששם ישנו " ענה. "שם תהיו בטוחים". הסתכלתי על הבניין. ממרפסות שונות היו תלויים סדינים כמו שלנו ואפילו ממרפסת אחת הייתה תלויה מיטה מתקפלת תפוסה למעקה בסדינים!  

 

הובילו אותנו לבניין סמוך. נשארתי יחפה כי סנדלי נשארו על המעקה כשנפלתי.   בבניין הסמוך נתן פנה לחיילים ושאל אם מישהו יכול לעזור לי כי אני יחפה. הוא חזר אלי עם זוג נעלים ענקיות אותם נעלתי זמנית בלי גרביים. סיגלית פנתה אלי ואמרה "אימא, אני מפחדת" ! "האם יש משהוא מהכיתה שלך"?  שאלתי אותה, "לא" ענתה. "לכי ותסתכלי טוב טוב מה קורה כי מחר בכיתה ירצו כולם לדעת מה קרה ואת תוכלי לספר".

 

במהרה הפסיקה לפחד, הסתכלה וזכרה.  "אתם עכשיו במקום המוגן ביותר במדינה כעת". המשכנו להמתין עד שהודיעו לנו כי המחבלים נהרגו ושמותר לצאת מהבניין. חבשו לי את הזרוע צמוד. פתאום נחת מסוק. פגשנו שתי דמויות מוכרות:  מפקד פיקוד צפון יאנוש בן-גל ושר הביטחון עזר וייצמן. עזר שאל אותי מה קרה לי ומה אנו מתכננים. "אני רוצה להחזיר את האנשים שלי הביתה" אמרתי. "למה? שאל וייצמן, "את עכשיו במקום המוגן ביותר במדינה." חייכתי. חייל פצוע אחד נלקח למסוק . "האם אתה יכול לעזור לי להודיע לבעלי שבמילואים שאני בסדר"? איפה הוא? "ליד יריחו רץ לאורך הגבול". עזר חייך. העוזר שלו לקח ממני פרטים. התחלנו להתפזר. ביקשתי לחזור לקחת את התיק ורציתי שהילדים יתגברו על הפחד. פרצו את הדלת וצילמתי את הילדים מחזיקים את הסדין במרפסת, לקחנו את הדברים והלכנו לאוטובוס .   

 

מה קרה: בדיעבד התברר ששלושה מחבלים חדרו מחור בגדר הגבול הלבנוני . כל יום השישי חיפשו אותם  חיילים ואנשי בטחון וזו הייתה הסיבה שהיו נקודות בקורת רבות בדרכים. בלילה הגיעה קבוצת חיילים ובקשו מקום לישון. הם קבלו אישור ללון בפרוזדור של בניין חד-קומתי נפרד.  

 

בבוקר יצא חייל לחפש ברז בחוץ. פתאום מהבניין המרכזי נורה לעברו כדור והוא נפגע. החיילים התפזרו במהרה בשטח. שניים טיפסו על גג הבניין מבחוץ, פגעו באחד המחבלים וירדו אל הקומה הרביעית  שם נערך קרב עם המחבל שכבר התחיל לאסוף אנשים כבני ערובה לאולם הקולנוע שבקומת הקרקע. עוד מחבל נהרג בחילופי אש. בדרך הביתה: כשספרתי את הנוסעים נודע לי כי חסרה נוסעת. היא הייתה בקומה הרביעית, נבהלה מנושא המחבלים וניסתה לברוח על ידי קפיצה מהמרפסת בלי סדינים או משהו אחר, נפלה על מעקה הקומה הראשונה ונהרגה על המקום. 

 

בצומת תל-מונד חיכו הורי לקחת הילדים כי רציתי להמשיך עם הנהג עד שאחרון הנוסעים יגיע בשלום לביתו. כאשר הגענו לצומת כפר סבא, פנה הנהג לביה"ח מאיר מבלי שבקשתי. הוא הסביר לי שהוא לוקח אחריות על הנוסעים ושאני חייבת לקבל טיפול לכתף ולזרוע שלי שהתחילה לכאוב כהוגן. הנוסעים מחאו כף, הודו לי עבור האכפתיות שלי וירדתי ליד חדר מיון. האוטובוס המשיך. נכנסתי לחדר מיון שקט. אחות ושאלה מה הבעיה. אמרתי לה "אני באה עכשיו ממעלות. אני רוצה מקום לשבת ולבכות קצת לפני שתטפלו בי בכתף שכואבת". מיד לקחו אותי לחדר הרופאים ונתנו לי  לשבת. התחלתי לבכות. הביאו לי מים. נרגעתי . הנוכחים הקשיבו לסיפור שלי כי בחדשות לא היה ברור. אחר כך צילמו וחבשו לי את הכתף וזרועי ואמרו לי מתי לחזור. בינתיים הגיע אבי והסיע אותי הביתה. 

 

כיצד נודע הדבר לבעלי שהיה במילואים:  צביקה, אישי, היה באזור יריחו ושמר בלילות. בבקרים היו ישנים ויוצאים לסיורי לילה. במוצ"ש הוא יצא מוקדם ולא הספיק אפילו לשמוע חדשות. עם בזריחה הם חזרו והלכו ישר לישון. ביום ראשון אחר הצהרים, התכוננו שוב לצאת ועמדו ליד "הגזלן" לשתייה וקריאת עיתון. כיוון שנשאר רק אחד, הסתכלו בו לפי התור. כאשר צביקה ראה את הכתבות הוא קרה: "זאת אשתי! מה היא עשתה במעלות? היא הייתה אמורה לישון בנהריה!" מיד חיפש אסימון להתקשר. היה רק אחד. הוא התקשר להורי ואחי ענה לו: "אל תדאג" אמר והאסימון ירד וניתק את השיחה. צביקה טלפן למפקד ששלח רכב עם מישהו שיחליף אותו. הוא הוסע לירושלים ומשם התגלגל באוטובוסים הביתה. 

 

סיכום: נתן וסיגלית היו למחרת כוכבי בית הספר. סיפרו  פעמים רבות מה היה. אני נסעתי לעבודה לדווח אודות האירוע.

 

שמעתה כל אוטובוס שייצא לטיול ילווה בשומר חמוש. כן הוחלט לאמץ את היחידה שפעלה במעלות. חברי ועד נסעו לבי"ח לבקר החייל שנפצע. היחידה קיבלה בהמשך מועדון מאובזר ותקציב שתיה חמה. נוסעי הטיול פוצו על ידי ההנהלה והועד בסוף שבוע במלון בים המלח. בערב היה מפגש עם ארוחת ערב טובה, סיפורים, ברכות ומשחקי חברה. חזרנו מרוצים.  נשארתי עם נכות קלה בכתף שמאל  והוכרתי כנפגעת פעולות איבה. 

 

היסטוריה משפחתית 

ליאור נכדי, להלן מספר פרטים אודות ההיסטוריה המשפחתית: ראשית, אני בת אליעזר גרין, דור שביעי בארץ ולואיז לבית דישי אשר משפחתה מאנוסי ספרד שגורשו והגיעו לארץ, התיישבו בכפר קטן ליד שפרעם (יש שם קברים משפחתיים). במאה ה-19 יצאה המשפחה בשל רעב ששרר בארץ לקורפו ומשם ירדו למצרים, עשו חייל והיו למשפחה אמידה ומכובדת. סבי היה מזכירו האישי של המלך פואד אבי פרוק, קיבל תואר כבוד "ביי" ולאחר מות המלך פרש ועבר עם משפחתו ללבנון. אמי הייתה בת 4 (שנייה מ-7 בנות ובן יחיד). ברבות הזמן היה סבי לראש הקהילה היהודית בבירות. אימי הכירה את אבי שבא מפלסטינה כנציג חברת תרופות של דודו – כיום חברת כ.צ.ת. – התאהבו ונישאו. לפני הולדתי נהגו לנסוע רבות בין פלסטינה ולבנון. כשנסגר הגבול היינו בבירות ונשארנו שם עד שגורשנו ב-1951 . סבי מצד אבי וגם סבתי ילידי יפו ומשפחת סבתי ממקימי העיר חדרה. אבי נולד בנווה שלום. המשפחה עברה לירושלים, שם נפטרה אחות אחת מרעב (8 נותרו בחיים). לאחר מכן עברו לרשל"צ שם עבד סבי ביקב. בעקבות ניסיון נפל של שביתה – בה בקשו הפועלים לעבוד רק 10 שעות ביום במקום 12 בשכר גרוש ושני מיל במקום רק גרוש ליום, עבר סבי עם משפחתו לקרבת תל-אביב ,שם קנה חלקת אדמה וחילק ליהודים שיבואו להתיישב לידו. זוהי שכונת גרין ,כיום חלק מתל-גיבורים – ראשית העיר חולון.

אני נולדתי בלבנון, גרנו בתל-אביב עד 1944. בשל המאורעות בה נהרגה בת דודי מהפגזות, נסענו לבירות לקראת לידת אחותי השלישית (אחריה עוד שלושה בנים) וחזרנו לישראל רק ב-1951 לאחר שסבי נפטר ואנחנו גורשנו כפלסטינאים. שטנו באניית מסע דרך טורקיה לחיפה במשך 15 יום, כולל סערה בת יומיים. לא זכינו להטבות של עולים חדשים. הורי מכרו חלק מרכושם וקנו משק במושב משמרת בגוש תל-מונד. הדבר היחיד שאני יודעת על-מאודות משפחת סבך יעקב הוא שהמשפחה של סבא רבה שלו הייתה מטרנסילווניה ושסבו של סבך היא רב ראשי של עיר באזור זה ושהמשפחה עזבה ב – 1938 את גרמניה, עלו לישראל והתיישבו במושב עין ורד בגוש תל מונד.

 

תשע"ה