מאגר סיפורי מורשת

התנהגנו כאילו יצאנו לטיול, לקחנו מעט ציוד ובית הדפוס המשפחתי המשיך לעבוד כרגיל ואף אחד חוץ מאיתנו לא ידע על התוכניות לעלות ארצה. זה היה סוג של הימור. היינו כבר על האוניה, אולם ערב לפני ההפלגה הורידו אותנו מהאונייה. מאוד התאכזבנו שהורידו אותנו מהאונייה והחזירו אותנו הביתה. עניין הירידה מהאונייה ערב ההפלגה נותר בגדר תעלומה עד היום: האם הסיבה הייתה שהסוכנות היהודית רצתה שאבא שלי יישאר ברומניה ויעזור כבעל בית דפוס עם נגישות לייצור חותמות בהפקת כל מיני אישורים ותעודות? או שמא זה היה בגלל עלייתה של שרת חוץ חדשה שעם עלייתה לשלטון ביטלה באופן חד צדדי את כל האישורים ומאז התחיל עניין הכופר שמדינת ישראל נאלצה לשלם עבור היהודים שרצו לעלות ארצה?

למרות האכזבה המשכנו את שגרת החיים. כאמור, אבא שלי ניצל את העובדה שהיה עובד בבית דפוס והייתה לו נגישות ליצור חותמות והוא עזר לסוכנות היהודית להפיק כל מיני תעודות ואישורים שונים.

במשך 8 שנים ניסו הורי לקבל אישור עלייה ארצה. פעם אחר פעם הם הגישו בקשה וכל פעם סורבו. עד שבשנת 1959 סוף כל סוף קיבלנו את האישור המיוחל.

המסע לארץ ישראל החל ב-25 לפברואר 1959. נסענו ברכבות מרומניה להונגריה, מהונגריה לאוסטריה, מאוסטריה לאיטליה עד שהגענו לנאפולי, שם שהינו עד ה-8 למרס. עלינו על אוניה והפלגנו ארצה באוניית מסע. ההפלגה נמשכה כעשרה ימים. הגענו ארצה ב-19 למרס לפנות בוקר ביום שישי נרגשים ומתוחים מאוד.

החפץ בתמונה הוא פיסלון (hummel) עשוי פורצלן שיוצר בגרמניה. בזמן החיזור של אבא לכל פגישה הוא הגיע עם פסל אחד. כך נאספו בבית מספר פסלים. החפץ מיוצר בעבודת יד וצבוע בצביעת יד. הפסל הוא לנוי בביתי, וכבר היום יש מריבה עליו ועל הפסלים האחרים.