מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1945 בקהיר בירת מצרים.

אבי ז"ל נפטר שהייתי בת ארבע וחצי שנים. אמי ע"ה  עודדה אותי ואת אחי הקטן באומרה שהקב"ה הוא האבא של היתומים וכל מה שאנו צריכים אנחנו יכולים לבקש ממנו יתברך. גם מגיל צעיר מאוד אמי הרגילה אותנו שבכל דבר לפנות ישירות לקב"ה.

גדלתי בבית גדול מאוד והייתה לנו עוזרת בית גויה שעבדה אצלנו שעות רבות. ליד הבית שלנו היה גן צבורי. הציעו  לאמי לשלוח אותי לגן הציבורי עם עוזרת הבית. יום אחד העוזרת תפסה את ידי בחוזקה ואמרה לי: "בואי הולכים  ושלא תברחי לי".  היא הרימה אותי ונכנסה איתי לסמטה מאוד צפופה עם המון אנשים פרימיטיביים, עוזרות בית ושומרים.  היא הניחה אותי על ספסל גבוה וירדה למרתף וסגרה את הדלת.

אני ראיתי המון אנשים שעוברים והחלטתי לא לעורר תשומת לב שלא יעשו לי כלום. לכן לא בכיתי שלא יקחו אותי. במקום זאת פניתי להקב"ה בתפילה מעומק הלב שהגויה תחזיר אותי הביתה ושאני אגדל כיהודיה במשפחתי והנה התפילה התקבלה והעוזרת עלתה ובידה כמו בצק עלים והציעה לי לאכול. אני סירבתי ואז היא לקחה אותי הביתה. זו הייתה הפעם האחרונה שאמי שלחה אותי עם עוזרת הבית.

אמי הרגילה אותי להודות לשם על כל דבר ובמיוחד לפני השינה. פעם שאלתי אותה: "כמה פעמים להודות?" התשובה של אמי הייתה: "כמה שיותר". אז ביקשתי רשות להיות ערה כל הלילה ולהודות. אמי הסכימה, אך כמובן נרדמתי ואז בבוקר בכיתי. אמי שאלה אותי למה אני בוכה? עניתי לה שרציתי להודות לשם כל הלילה ונרדמתי. אמי ענתה שהשם מחשיב לי כאילו הודיתי לו כל הלילה.

אחרי פטירת אבי ז"ל עברנו דירה לקומה ראשונה בדירה קצת יותר קטנה. באותה תקופה שלט המלך "פארוק" .

יום אחד הדיחו את המלך מכיסאו והכריזו שמצרים תהיה רפובליקה. באותו יום האספסוף  מצא הזדמנות לעשות כל העולה על רוחם ולפרוע ביהודים.  מול הבית שלנו היה בית קולנוע  שהיה שייך ליהודי והערבים החליטו להעלות אותו באש.

באותו זמן של הפרעות, הגיעה עוזרת הבית שהייתה לנו בעבר לשאול את אמי ע"ה  באיזשהו עניין רפואי,

היות ואמי הייתה רופאת נשים. אמי נכנסה למטבח להכין לה כוס תה. באותו זמן נשמעו דפיקות בדלת, העוזרת פתחה את הדלת ופתאום ראתה מולה שני ערבים – מצרים ששאלו אותה אם כאן גרה יהודיה כי רוצים להביא מיטות. העוזרת נשבעה להם שלא ואמרה להם שילכו וכך ניצלנו בחסדי השם מפורענויות הגויים.

 

רפובליקה: "רפובליקה היא שיטת ממשל שבה השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות. בעברית על פי האקדמיה קרויה בשמה הלועזי אך אליעזר בן יהודה קרא לה בשם קְהִלִּיָּה".

 

אספסוף – המון: "כמות גדולה של אנשים שלא לוקחים אחריות באופן אישי ולא קובעים ואחראים להתנהגות של שאר הציבור". ויקיפדיה

 תשע"ו