מאגר סיפורי מורשת

שירות צבאי בצל הקטיושות

נולדתי ברמת גן באותה שנה שנולדה המדינה 1948.

כילדה שנולדה עם המדינה זכיתי להרבה מאוד תשומת לב מבני המשפחה, מהשכנים, מקרובים מחו"ל, מאנשי מועצה, מפוליטיקאים, מעיתונאים וכו'. כשנולדתי אבא שלי (הרמן צבי) שרת בצבא היה בין פורצי הדרך לנגב.

כשלחייל נולד בן הוא קיבל חופשה של 8 ימים, עד הברית . אם נולדה לו בת קיבל חופשה בת 4 ימים. אמא שלי רצתה שבעלה יגיע ל-8 ימים ולכן הודיעה לצבא שנולד לו בן. רק יום אחרי שהגיע התברר לו שנולדה לו בת. אבא שלי מאוד מאוד שמח שנולדה לו בת כיוון שבבית היה לו בן שכבר מלאו לו 6 שנים וכל המשפחה ייחלה לבת.

בשנת 1951 התקבלה החלטה ב"מועצה המקומית רמת גן" לנטוע עצים רבים ברחבי העיר ולשם כך הזמינו את ילדי 1948 לנטוע עצים. בשנת 1954 כש"ילדי קום המדינה" עלו לכיתה א' כל אזרחי המדינה התרגשו מאוד. כתבו על המאורע בעיתון, דיברו על כך ברדיו ואנשים שלא הכרנו שלחו אגרות ברכה.

מהורי קיבלתי מתנה אופניים של "גדולים".

כשחגגו למדינה "בת מצווה" בשנת 1960 לי לא חגגו, השמיים נפלו על משפחתי! איבדנו את אחי הבכור גדעון!

ממשפחה שמחה ומאושרת הפכנו למשפחה עצובה ואבלה!

האושר המשפחתי חזר ובגדול רק כעבור 10 שנים שהכרתי והתחתנתי עם דני.

מה קרה בתקופה של 10 שנים?

מיד כשאחי נפטר עזבנו את הבית הפרטי היפה והחם כי הורי לא יכלו לחיות בבית החסר. עברנו לגור עם דודתי זופי האחות הגדולה של אמי שמילאה תפקיד של אמא לארבעת אחיה ששרדו את השואה. (לפני השואה במשפחה היו הורים ושבעה ילדים. ההורים ושתי האחיות הקטנות נספו בשואה).

בשנת 1966 סיימתי תיכון. מכיוון שתמיד רציתי להיות מורה הלכתי לתיכון בתום 4 שנות לימוד ממשיכים ישירות לסמינר למורים. בשנת 1968 התגייסתי לצבא ונשלחתי לשרת כמורה-חיילת בבית שאן.

בשנת 1968 העיירה בית שאן הוזכרה הרבה בחדשות עקב נפילת קטיושות. השירות הצבאי שלי היה בבית שאן גרנו 5 מורות -חיילות בדירה של 3 חדרים. לימדתי בבית ספר מיום ראשון עד יום שישי כולל, ביום שישי אחרי הלימודים נסעתי חזרה לרמת גן. נסענו רק בטרמפים.

המעבר מהחיים בבית שאן בתקופת הקטיושות לחיים ברמת גן היה קשה מאוד. השוני היה רב. בבית שאן החיים היו כל הזמן בפחד, במתח. הינו קשובים מאוד לשמוע אם יש אזעקה או לא. הלכנו למכולת אך ורק בשעות היום ועברנו מהר מבית לבית כדי שנספיק להגיע למקום מחסה במקרה של נפילת קטיושה. ברמת גן באותו זמן החיים התנהלו רגיל, על מי מנוחות. אנשים טיילו ברחובות, ישבו בבתי קפה, הלכו לסרטים/הצגות.

הפער בין החיים בבית שאן לחיים ברמת גן גרמו לי פעמים רבות להישאר בסוף שבוע בבית שאן, למרות סכנת החיים.

בוקר של קטיושות

היום בבית שאן החל רגיל. בשעה 7:30 יצאתי ממעון מורות/חיילות כדי לפגוש תלמידים שחיכו בפינת הרחוב, יחד צעדנו מידי בוקר עד בית הספר. בשעה 7:37 נשמעו השריקות האיומות של הקטיושות. צעקתי לילדים לשכב ולהחזיק אל הילקוט מעל הראש. נשכבנו צמודים אחד לשני כערמה. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, לאחד הילדים עף לאוויר התיק. רעדנו מפחד! מהבית הסמוך שמענו רהיטים נופלים, שמשות שנשברו. מכל עבר נשמעו צעקות "הצילו"!

הקטיושה נפלה מטרים ספורים מאיתנו.

רצנו במהירות, בתוך ענן אבק, לבית הספר למקלט. שעתיים ישבנו שם. ב9:50 בערך ניתן אות הרגעה. עוד טרם הסתיים האות נחרדנו לשמע שתי התפוצצויות עזות. קטיושה נפלה בקרבת בית הספר. אמבולנסים ומכבי אש הגיעו מיד. הצריף שהיה ליד ביה"ס התמוטט כבניין קלפים, לשונות אש אחזו בכל והצריף נשרף בין רגע. רסיס קטיושה קרע את הווילון ונחת על רצפת הכיתה.

לקראת שעות הצהריים שמענו את מטוסי חיל האוויר שטסו מזרחה והפציצו מטרות בירדן. שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל חיים בר-לב ואלוף פיקוד הצפון מוטה גור, הגיעו לבית שאן וסיירו בבית הספר. הם שוחחו עם התושבים והרגיעו מעט את הרוחות.

בפגישה שהייתה בבית המועצה ברכו אותנו את המורות/חיילות על אומץ הלב לשרת בבית שאן. כעבור זמן קיבלנו סמל עם רקע אדום כזיהוי לשירות קרבי. כחיילת בבית שאן בתקופת הקטיושות, פעמים רבות נשאלתי איך כבת יחידה במשפחה שכולה, הסכמתי והורי לא התנגדו, לשירות מסוכן. בגאווה ציטטתי את אבי, סבא רבא צבי, שנלחם בתש"ח כשהמדינה ואני נולדנו "לשרת את המדינה, זו זכות לא רק חובה! לשרת את המדינה כשזו בצרה או סכנה, זו זכות הרבה יותר גדולה!"

הורי העניקו לי זכות גדולה זו.

"אפשר להבין את החיים רק כשמביטים אחורנית, אך צריך לחיותם כשמביטים קדימה"

סרן קירקגור

הזוית האישית

משוב – קורן

החוויה מתוכנית של ה"קשר רב דורי" הייתה כיפית. גיליתי על סבתא המון המון דברים שלא ידעתי וגם ראיתי אותה הרבה יותר. גיליתי שסבתא הייתה מאוד "קרבית" למדתי גם מילים חדשות לדוגמא "קטיושה" וביטוים חדשים כמו "את הדברים הטובים ביותר והיפים ביותר בעולם אי אפשר לראות וגם לא למשש. יש להרגיש אותם בלב" (הלן קלר). וגם דברים על ההיסטוריה של המדינה ושל המשפחה שלי. בקיצור היה כיף לגלות דברים חדשים ובעיקר לבלות יותר זמן עם סבתא.

משוב של סבתא

המפגשים בביה"ס זימנו דיאלוג, בוא התקיים שיח ביני הסבתא לנכדי קורן, על סיפור אישי שלי.  התוכנית יצרה פן נוסף לקשר בינינו. קשר באמצעות למידה הדדית אישית בסביבה דיגיטלית. בתהליך תיעוד הסיפור נהנתי לראות את כושר הריכוז הגבוה של קורן, את מידת ההקשבה לסיפורי וסבלנותו להסביר לי להסביר לי, את "נפלאות" המחשב.

התפעלתי מאד מהידע הטכנולוגי שלו. במפגשים הראשונים אמרתי לא אחת, "תגיד לאמא שאחרי הקטע הזה תצרף תמונה…" לא הספקתי לסיים את המשפט והתמונה הייתה במקומה. למדתי שאפשר לשלוח למייל ומשם להדביק במסמך. מנכדי השכלתי!!

נהנתי מאוד מהשיחות האישיות בנינו והתרשמתי מהתאפקותו, להמתין שאסיים לספר ולא להתפרץ כדי לשאול או להבהיר מידע. חוויתי חוויה מאתגרת, מהנה ומיוחדת במינה, על כך מקרב לב מודה!!