מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משפחת סבתי בשואה

אני וסבתא שלי עובדים על הסיפור
סבתא עם משפחתה
בריחתה של סבתא שלי וההורים שלה מהנאצים

סבתא שלי נולדה בפריז לפני מלחמת העולם השנייה וחיה שם עם הוריה. אביה היה רופא ילדים וקצין רפואה בצבא צרפת.

תמונה 1

בשנת 1940 כאשר סבתי הייתה רק בת 6, פרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים כבשו את החצי הצפוני של צרפת. סבתא שלי והוריה היו צריכים לברוח מפריז לדרום צרפת, איזור שהיה עדיין חופשי. הם יצאו לדרך במכונית רק עם החפצים מהבית שהם יכלו להכניס למכונית אחת. את המזרונים הם שמו על הגג.

בדרך לדרום צרפת, עברו מטוסי קרב גרמניים שהורידו פצצות מעליהם וכל פעם הם היו צריכים להשתטח בתעלות שבצדי הכביש. סבא רבא שלי (אביה של סבתא) שעדיין היה במדי צבא שם על ראש סבתי קסדה צבאית, כדי להגן עליה.

הכבישים היו מלאים בפליטים שהיו ברכבים, בעגלות ובאופניים עם כל הציוד שלהם – שחיפשו מקלט מהגרמנים. בדרך לבורדו הם עצרו למלא דלק ובמקרה פגשו בתחנת הדלק בני דודים משטרסבורג (עיר שבגבול גרמניה וצרפת). בני דודיהם סיפרו להם שבעיר הקרובה יש מישהו שיכול לסדר להם תעודות מעבר והם גם השיגו להם כרטיסים להפלגה לפורטוגל ומשם לארצות הברית באוניה האחרונה שהפליגה מצרפת לפני הגעת הגרמנים.

סבא רבא שלי שלא רצה להשאיר את אחותו ואמא שלו בצרפת ולנסוע לארצות הברית, החליט לוותר על הכרטיסים ונתן אותם לידידים. אותם ידידים עלו על האוניה, אבל בצפיפות והדחיפות בעליה לאוניה – אחד מהם נפל למים ואז חבריו ירדו מהאוניה להציל אותו והאוניה הפליגה בלעדיהם. סוף הסיפור הוא שהאוניה הזו טבעה באותו הלילה בסערה בים וכל יושביה ניספו ובדרך נס לא קרה כלום למשפחה שלי ולידידי המשפחה.

בעיר הנמל, בורדו שהם היו בה, היו בתים שקלטו זמנית את הפליטים. סבתא שלי זוכרת שהיא ישנה שם על שולחן כי לא היו מיטות או מזרונים פנויים. משם הם המשיכו לדרום צרפת לעיר בשם בזייה. שם הם פגשו הרבה קרובי משפחה שהגיעו לשם גם משטרסבורג. לפתע נהייתה שם קהילה יהודית גדולה וסבא רבא שלי נבחר לראש הקהילה היהודית שם, הראשון בעיר זו מאז תקופת ימי הביניים.

תמונה 2

אחרי כשנה שהם גרו בבזייה, בשנת 1942, דרום צרפת גם נכבשה ע"י הגרמנים וסבתי והוריה נסעו במכוניתם למרכז צרפת, לעיר בשם לימוז'. בזמן הזה נחקקו חוקים חדשים בצרפת על ידי ממשלת ווישי שחברה לגרמנים שאסרו ליהודים לעבוד ולכן סבא שלי גם פוטר מהצבא וגם נאסר עליו לעבוד כרופא.

בלימוז', במסגרת ארגון בשם אוזה (OSE) – ארגון יהודי להצלת ילדים, סבא רבא שלי ניהל בית תינוקות שניצלו ממחנות פליטים. בתקופה זו, סבא וסבתא רבתא שלי היו פעילים במחתרת. סבתי לא גרה איתם בתקופה זו – אלא גרה עם סבא ושתי סבתות שלה בבית בכפר קטן (סוליניאק), חמישה עשר קילומטרים מלימוז'. משפחה נוצרית נתנה להם את הבית הזה בחינם (באותו הזמן היה זה מעשה גבורה מכיוון שהמשטר הנאצי הורה להכניס לבית סוהר את מי שעוזר ליהודים). סבתא שלי למדה בבית הספר של הכפר.

לאחר שהכפר סוליניאק הפך למקום מסוכן ליהודים כי הגרמנים התקרבו, החליטה המשפחה של סבתי לברוח לשוויץ שהייתה מדינה נטראלית ושהנאצים לא פלשו אליה. סבתא רבה שלי נסעה לפריז למכור את תכשיטיה כדי שיהיה כסף לשלם לאנשים שהבריחו יהודים לשוויץ.

התוכנית הייתה שסבתא שלי תעבור את הגבול מתחת לגדר התיל בגבול צרפת שווייץ עם סבא רבא שלי ואמא שלו בזמן חילופי המשמרות של הנאצים כשהם לא על יד הגדר. התאריך שנקבע לבריחה היה ה 25 למאי 1944 ב 11 בבוקר. בזמן הבריחה, הם הספיקו לעבור מתחת לגדר והגיעו לשוויצריה ובאותו הזמן שהם קמו, שני חיילים גרמנים באופניים ראו אותם, ירדו מהאופניים וכיוונו עליהם את הרובים שלהם אך במזל בצד השוויצרי עמד חייל שוויצרי ששמר על הגבול ולא איפשר לגרמנים לירות בהם וכך חייהם ניצלו.

בשוייץ סבתי ומשפחתה חיו כפליטים במשך שנה והייתה להם תעודת פליט:

מי שליוותה והדריכה את סבתי ומשפחתה איפה כדאי לעבור תחת גדר הגבול בזחילה, הייתה פעילת מחתרת יהודית בשם מריאן כהן. כשמריאן נפרדה מהם – היא נתנה לסבא רבא שלי ספר בשם "הדיאלוג של הידידות" שהיה חשוב לה מאוד, כדי שישמור עליו עבורה עד סוף המלחמה. מריאן חזרה במהירות לעיירה כדי לעזור לקבוצת ילדים יהודים שהיא ניסתה להבריח לשוויץ. הקבוצה נתפסה והנאצים עינו את מריאן והוציאו אותה להורג. היום מופיע שמה של מריאן במוזיאון השואה ביד ושם בירושלים כגיבורה.

לכל אורך המלחמה סבתא שלי שהייתה ילדה קטנה שמרה בתיק שלה בובה שהיא לקחה איתה מפריס, לכל אורך המסע לשוויצריה ועד היום שיש לה את הבובה הזו בביתה בתל אביב.

תמונה 3

בסוף המלחמה משפחת סבתי ניצלה ובשנת 1945 הם חזרו לפריז אך בדירתם היו אנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים שקיבלו את הדירה ממשטר ווישי. אחרי שנתיים של משפט, הם קיבלו בחזרה את דירתם אבל היא הייתה ריקה בלי שום זכר לרהיטים שהיו להם.

בשנת 1958 סבתי עלתה לארץ והתחתנה עם סבא שלי. בשנת 1972 סבא וסבתא רבא שלי עלו לארץ מפריס ועברו לגור בירושלים על יד ביתם היחידה. בשנת 2014 סבתא שלי עברה לגור בתל אביב על ידנו.

הזוית האישית

נדב: למדתי על ההיסטוריה של המשפחה שלי ועל התקופה הקשה שהייתה להם בשואה.

מילון

לימוז'
עיר בצרפת

ציטוטים

”לפעמים אם מפספסים הזדמנות אחת, כנראה שזה לטובה.“

הקשר הרב דורי