מאגר סיפורי מורשת

סיפור משפחתי. סבא מיכאל לנצמן והנכד גלעד משתתפים השנה בתכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר "יזרעאליה". סבא מיכאל מספר לגלעד את סיפורי שורשי משפחתו ואת סיפורה של סבתא, אישתו ז"ל, שנפטרה לפני הרבה זמן. הנכדים לא הכירו אותה ועתה זכו לשמוע דרך הסיפור את סיפור חייה של הסבתא. 

הסיפור המשפחתי מתחיל הרבה זמן לפני שנולדתי. ראשיתו בעיירה קטנה בשם סארנקי שנמצאת במחוז לובלין אשר בפולין. בעיירה זו שמרבית תושביה היו יהודים ברובם קשי יום גרה משפחת זילברנגל ולה נשארו ארבעה ילדים. לובה (אריה) הבכור שורה (שרה) לימים אימי ינטה (יהודית) ואפרים הצעיר. שאר האחים ארבעה במספר נפטרו בגיל צעיר.

האב ר' יוסף והאם חיה רבקה שפרנסת המשפחה הייתה באחריותה. באותה עיירה סארנקי גרה גם משפחת לנצמן חמישה ילדים שהצעיר בהם שבסל (שבתאי) לימים אבי. לאביו קראו ישראל ועל שמו נקרא אחי הבכור ולאמו קראו מיכלה שעל שמה אני נקרא ועל כך יסופר בהמשך. כל משפחתו של אבי נספתה בשואה ולצערי לא זכיתי להכיר אותה.

תחנת רכבת בסארנקי

שרה

שרה נולדה בתאריך 21.12.1921 וכשהגרמנים נכנסו לפולין היא הייתה בת 17. היא חוזרת על סיפור שרודף אותה כל הזמן, זה מתחיל בטיול שלה עם חברתה בעיירה והיגיעה שעת ערב והחברה אמרה כי מאוחר ובטח דואגים לה "בואי ונזדרז להגיע הביתה". ממש כשהגיעו לבית החברה נשמעה שריקה של פצצה החברה רצה ונכנסה למרתף ושם השיגה אותה הפצצה והרגה אותה ואת אמה ושלושת אחיה. שרה שלא נפגעה חזרה הביתה מבוהלת ומלאת פיח בפניה.

כולם הבינו שמוכרחים לברוח לצד הרוסי שהיה מרוחק כששה קילומטר מהעיירה והיה צורך לחצות את נהר הבוג, שהפריד בין פולין לרוסיה. אכן רוב היהודים שיכלו לברוח אכן ברחו והפכו להיות פליטים. כך גם היה עם משפחת אימי שמנו בעת ההיא הורים ושלושה ילדים. האח הבכור אריה עזב את הבית לפני זה.

בהוראת סטאלין רוכזו היהודים ועברו מיון ורובם נשלחו הרחק מהחזית הם נשלחו ברכבות לארכנגלסק הנמצאת סמוך לאוקיאנוס הקרח הצפוני. הם נשלחו לעבוד ביערות בכריתת עצים. בארכנגלסק הם קיבלו מזון ומגורים וחיו במשטר של מחנות עבודה, כדי לקבל מזון היו חייבים לעבוד ומי שהתחמק מעבודה היה נענש. אפרים האח הצעיר שהיה חלש וחולני נשפט לחמש שנות מאסר על התחמקות מעבודה. שרה סיפרה שנישבר לה המסור לכריתת עצים ועל כך נשפטה לשלושה ימי מאסר, שלמעשה היו קצת מנוחה עבורה.

לשרה אימי חגגנו יום הולדת והיא בת 94 ולה יש ארבעה עשר נינים.

סבא רבא יוסף וסבתא רבתא חיה רבקה

כל המשפחה מפולין נשואים

שבסל

שבתאי נולד בתאריך 22.07.1918 בסארנקי. אביו ישראל עסק במסחר ואילו אמו מיכלה לימדה בנות קרוא וכתוב. אחיו הבכור נישא לפני המלחמה ועבר לוורשה, ואחיותיו נישאו בעיירה ונשארו בה לחלקן היו כבר ילדים. כשהחלו היהודים לברוח לרוסיה גם הן חשבו כך וחלקן עשו זאת אך היה להם קשה לתפקד בתור פליטים עם ילדים קטנים והם חזרו לעיירה. הגרמנים שנכנסו לעיירה ריכזו את היהודים מכל האזור בבתים הריקים ואחר כך בגטו. לאחר שהגסטפו הגיעו הם ריכזו את היהודים העלו אותם ברכבות לטרבלינקה כשעה נסיעה מהעיירה. איש ממשפחתו של אבי לא שרד, רק הוא שהיה חייל בצבא הפולני ניצל.

שבתאי אבי נפטר בנר שביעי של חנוכה, בתאריך 8.12.2010 אב לשני בנים סב לששה נכדים ושנים עשר נינים. ניצול שואה יחיד שהקים משפחה גדולה.

אבא חייל בטקס

אבא חייט עם קבוצת חייטים

בעבודה ברכבת

מגויס עם הצוות ברכבת

ליגניצה

בסיום המלחמה הורה סטאלין להחזיר את היהודים לפולין. משפחת אימי נשלחה לעיר ליגניצה שבשלזיה. שלזיה הייתה שייכת לפני המלחמה לגרמניה ולאחר ניצחון הרוסים נסוג הצבא הגרמני לארצו והשאיר את התושבים הגרמנים לחסדי הרוסים. הרוסים גרשו את התושבים הגרמנים. משלזיה וכך התפנו בתים ליהודים שבאו מרוסיה. את משפחת אימי שיכנו בדירה שהייתה טובה יותר מזו שהייתה להם בסארנקי. גם אבי הגיע לליגניצה הוא שמע שיש שם יהודים מסארנקי והוא חיפש שם מכרים ואולי בני משפחה. אנשים הכירו לו את שרה אימי ומהשידוך המוצלח הם נישאו כמובן. אחי הבכור ישראל נולד בשנת 1947 ואילו אני נולדתי בשנת 1949.

העלייה לארץ ישראל

לאחר שהתרחבה המשפחה החלו הכנות לעליה לארץ והיה צורך לארגן ניירת ומסמכים מהרשויות ואימי מספרת, שלכולם היו ניירות מסודרים מלבד דודתי ינטה וסבתא אמרה תיסעו אתם ואני אשאר אתה עד שנסדר את הניירת אך אימי התנגדה ואמרה או שכולם נוסעים ביחד או שאף אחד לא נוסע. סוף הפרשיה שהיא נסעה לעירייה לבדה ומצאה את הניירות המתאימים ובעזרתם כולם עזבו את פולין ברכבת לאיטליה ושם התארגנו ועלו על אניית המעפילים גלילה. הגענו לארץ בתאריך 22.10.1950.

עולים חדשים

את מסלול העלייה עשינו כמו כל העולים באותה תקופה "שער העלייה" פרדס-חנה ולאחר מכן מעברה הנמצאת כיום באזור האצטדיון של קריית אתא. למעברה הגעתי עם ההורים שלי ואילו ישראל אחי עבר לחיפה וגר עם סבא וסבתה בחליסה בבית אבן שהיה רכוש נטוש בית שהערבים שגרו בו ברחו במלחמת השחרור . למעברה שהגענו קראו מעברת שפרעם היא הוקמה בשטח חקלאי ובחורף היה בוץ ובכלל התנאים שם לא היו טובים. השירותים היו מרוחקים מהצריפים וברזיות המים גם הן היו בחוץ וחשמל לא היה.

בתור עולים דאגו לנו לקורת גג ולמזון אך למצוא עבודה זה היה באחריות העולים למצוא בעצמם. לובה (אריה) הגיע לארץ עם אניית המעפילים אקסודוס שהוחזרה לקפריסין למחנה מעצר. לאחר שהייה במחנה מעצר בקפריסין הוא עלה לארץ עם אשתו ליזה ובתם הקטנה אמה הם היו במחנה אהלים בעתלית שם עברו חיטוי בדי די טי ולימים התברר שהחומר מסוכן לבריאות. הם קיבלו דירה שהייתה רכוש נטוש בבניין ליד קפה ישראל בעיר לידו שכן מפעל לקרח ששימש למקררים. מאחר והיה לו ניסיון בעבודה ברכבת הוא התקבל לעבודה ברכבת ישראל והיה אחד הנהגים הראשונים בארץ. כשעלינו לארץ הוא דאג שאבי ואחיו הצעיר דוד אפרים יקבלו עבודה ברכבת.

אפרים, היה חשמלאי ואילו אבי קיבל עבודה בתור מסיק ותפקידו היה עוזר נהג. קבלת העבודה ומשכורת אפשרה להירשם לדירה ולצאת מהמעברה ואכן קנינו דירה בשיכון עולה חדש בכפר אתא שהיום נקראת העיר קריית אתא. הדירה החדשה הייתה דירה קטנה בשטח של 54 מ"ר אבל לנו היא הייתה כמו ארמון. להשלמת ההכנסה אבא עבד בבית בתור חייט מקצוע שלמד בפולין הוא תפר מעילים ומכנסיים וגם אמא ידעה לתפור ולסרוג והיא עזרה לו בתפירה. ההורים הביאו את אחי הביתה ושוב ההינו מאוחדים. לאחר זמן מה הצטרפו לדירה סבא וסבתא כך, שהיה די צפוף אך הסתדרנו ואפילו סבא שתל עץ מישמש שצמח ונתן פירות. בכלל היה בית נעים עם גינה ועצי פרי. סבא, שהיה יהודי חרדי רצה, שאחי ילמד במסלול דתי ואמי התנגדה ועל רקע זה נוצר עימות וסבא וסבתא חזרו לחליסה.

בתור ילדים היה לנו מאוד נעים סביבה ירוקה פרחי-בר עצי שקד וקוצים. בקיץ היה מאוד חם ואבי סבל מאוד מהחום לכן הוא חסך כסף וקנה ארגז קרח קטן ושם שמרנו אוכל שלא יתקלקל וגם מים שיהיו קרים ואנחנו בתור ילדים חיכינו למוכר הקרח, שמכר בלוקים של קרח ולקחנו לנו חתיכות קטנות של קרח לאכול כמו שלגונים למרות שזה לא בריא מאוד נהנינו. 

את החלב כל בוקר היה מוכר החלבן שהיה מגיע עם סוס ועגלה ומוכר חלב מכד מאלומיניום והיה צריך להרתיח את החלב לאחר תקופה הפסיקו עם כד החלב ומכרו חלב בבקבוקי זכוכית שהיו משאירים ליד הדלת של הדירה. שאר צרכי האוכל היינו קונים במכולת ומאחר ולא היה מספיק כסף החנווני היה רושם בפנקס את הסכום ובתחילת החודש כשאבא קיבל משכורת היינו משלמים את החוב. ירקות ופירות מכרו לנו ערבים שבאו משפרעם על חמורים עם ארגזי עץ מהצדדים. הענבים הונחו על עלי גפן והם היו מאוד טעימים השקילה הייתה עם מאזנים שאוחזים ביד ומשקולת הייתה לעיתים מאבן. הילדות הייתה יפה רוב המשחקים עם החברים היו מחוץ לבית משחקי כדור, קלאס, גולות מחבואים ותופסת.

לגן הלכתי בגיל 5 שהיה גן חובה כמו כל הילדים בשכונה שלנו.

אני במעברה

 1954 עם אחי בכפר אתא

לימודים וצבא

בכתה א' למדתי בבית הספר "לוחמי הגטאות" וההורים היו מאוד גאים שהבנים לומדים במקום מסודר ותלמידים טובים. להם לא התאפשר לסיים לימודים בבית ספר עממי ועשו מאמצים רבים שלא יחסר לנו דבר. בכתה ו' למדתי בבית הספר תל חי שבנוה שאנן מאחר שקנינו שם דירה כדי שתהה קרובה יותר למקום העבודה של אבא שעבד ברכבת. לאחר שסיימתי כתה ח' עברתי ללמוד בבסמ"ת שהיה תיכון מקצועי ושם למדתי מקצוע טכני שנקרא בנין מכונות אז היה חשוב להורים שהילד ילמד מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו.

בגיל 16 פניתי למשרד הפנים להזמין תעודת זהות וכשקיבלתי אותה מאוד התאכזבתי והתביישתי מפני ששמי הופיע שם בתור מיכל ולא מיכאל הייתי בטוח שזו טעות אך שם הבהירו לי שזה השם שנרשם כשהגענו לארץ סיפור זה ממחיש את חוסר התקשורת והבנה בין העולים לממסד שניהל את העניינים בארץ סוף הסיפור שהייתי חייב לשנות את שמי ולקבל תעודת זהות חדשה.

עם סיום הלימודים התגייסתי לצבא לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בצבא הייתי בשריון בחטיבה 7 השתתפתי במלחמת ההתשה בתעלה ובקרבות בבקעת הירדן ופשיטה משוריינת לפתח-לנד בלבנון.

בשנת 1973 השתתפתי במלחמת יום כיפור ברמת הגולן והייתי מגויס 7 חודשים והגענו עם הטנקים עד למרחק של 40 ק"מ מדמשק בתוך סוריה. עם הזמן פרשתי מהשריון להג"א ושם עברתי קורס חובשים קרביים הספקתי לשרת כחובש במלחמת המפרץ הראשונה ולאחר מספר שנים במילואים השתחררתי מצה"ל.

 1969- מלחמת ההתשה בתעלה ליד מסוק

במוצב בבקעת הירדן 1968

אשתי רחל

את רחל בסיוק הכרתי בגיל 16 בתנועה המאוחדת הייתי בשכבה מעליה למרות, שאנחנו היינו כמעט באותו הגיל. רחל עלתה לארץ עם הוריה עמליה ואפרים בשנת 1957 מפולין בעליה שנקראה אז עליית גומולקה על שם מנהיג פולין, שאפשר ליהודים לעלות לישראל. היא נולדה בשלזיה בעיר וולבז'יך שנמצאת במרחק לא גדול מליגניצה העיר בה נולדתי. היינו חברים הרבה שנים ולאחר שהשתחררתי מצה"ל התחתנו . היו לנו חיים מאוד טובים ומאושרים ונולדו לנו שני ילדים חמודים ניר הבן הבכור נולד בשנת 1972 ואורלי נולדה בשנת 1976.

חתונה שלנו יוני 1971 עם כל המשפחה המורחבת

החתונה באולמי תפארת 14.61971

ניר ואורלי, הילדים שלנו

טיול שורשים לפולין

בשנת 1991 נסענו לטיול שורשים לפולין דרך גרמניה. שכרנו רכב ועברנו את ברלין ונכנסנו לפולין שם ביקרנו חבר ילדות של רחל, שהיה עיתונאי ואתו נסענו לליגניצה ושם בעזרתו הוצאתי העתק של תעודת לידה שלי וגם העתק תעודת הנישואין של ההורים שלי. משם המשכנו לעיר וולבז'יך והגענו עד לדלת של הבית שרחל גדלה בו אך לא נכנסנו לתוכו. בהמשך מסע השורשים נסענו לאושוויץ בירקנאו סיור שהיה מאוד קשה.

סיימנו את טיול השורשים בעיר המלוכה קראקוב. הטיול הזה המחיש לנו כמה קרובים היינו כשנולדנו ואיזה מסלול חיים עברנו במעגלים נפרדים עד שהיכרנו והמשכנו במעגל חיים משותף .חזרנו מלאי חוויות ורגשות חזקים. את הילדים גידלנו במסירות ואהבה. טיילנו בכל הארץ ונסענו לטיול גדול לחול בבר המצווה של ניר. עם שחרורה של אורלי מצה"ל נסענו שוב ביחד לחול בחודש יוני 1996 וחגגנו שם את חתונת הכסף שלנו 25 שנות נישואין. באותה שנה רחל חלתה במחלה קשה ולאחר מאבק של שנתיים וחצי היא נפטרה בתאריך 3.2.1999. הנכדה הראשונה שלנו רחלי נקראה על שמה. 

חתונת הכסף באיטליה 14.6.1996

נכדים

בשנת 1998 התחתן ניר ואורלי התחתנה אחריו בשנת 2000. לניר נולדה רחלי, בשנת 2000 . בחודש ינואר 2004, נולדו ליאור לניר וגלעד לאורלי. בהמשך ילדה אורלי את גבע ואת ירדן ושלשתם לומדים בביה"ס יזרעאליה. ארבע דורות שרה, הבן מיכאל, הנכדים ניר ואורלי, הנינים רחלי, גלעד, ליאור גבע וירדן.

העשרה

 מחוז לובלין, פולין: "ב-18 בספטמבר 1939, נכבשה לובלין על ידי גרמניה. כחלק מהפתרון הסופי ניסתה ההנהגה הנאצית להפוך את לובלין למעין מקום ריכוז של היהודים (תוכנית לובלין)". 

שער העלייה: "שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס",‏‏‏ בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה‏‏". ‏(ויקיפדיה).

תשע"ו