משואת אירופה לתקומה במדינת ישראל
קורות משפחת ארליך
אימא שלי אסתר הרצברג נולדה בהולנד . כשהייתה בת 17 כבשו הנאצים את הולנד. היא נלקחה יחד הם הוריה למחנה עבודה. אביה היה איש חשוב ולכן המחנה היה פתוח. הם עבדו אצל איכרי הסביבה. כשהחליטו הנאצים להעביר את המחנה לברגן בלזן (מחנה ריכוז בגרמניה). אמרה לה אימא שלה, לקחת את אחיה ולברוח לאיכרים.
הוריה נשלחו לברגן בלזן, אבל שרדו את המלחמה, אביה אבל הרצברג הפך לסופר וסיפר בכמה ספרים על כל מה שעבר עליו במחנות הריכוז.
אמי ברחה ממקום למקום בכפרים של הולנד עד סוף המלחמה. אחרי המלחמה היא החליטה לעלות לארץ באוניית "מעפילים" "יגור". האנגלים תפסו אותם והגלו אותם לקפריסין. אחרי כמה זמן הם קבלו אשרות ונכנסו לארץ. היא הגיעה לקיבוץ גלעד. אבא שלי קורט ארליך נולד בהמבורג בגרמניה. כשהיה בן 14 הוא חווה את "ליל הבדולח". בעקבות זה אמו שלחה אותו להולנד עם עוד ילדים יהודים. אימא שלו נספתה במחנה ריכוז. גם להולנד הגיעו הנאצים והוא נאלץ לברוח שוב. בעזרת המחתרת ההולנדית שבראשה היה יופ וסטרוויל, מורה גוי שלא היה יכול לשבת מנגד ולראות עוולות הנעשות לבני אנוש. הוא ברח דרך צרפת לספרד. משם עלה בעלייה חוקית לארץ ישראל. הוא הגיע לקיבוץ גלעד ופגש שם את אימא שלי. כתבתי ספר על תולדות משפחתי בהרחבה ולספר הזה קוראים "מר מתוק".
אחותי הגדולה יונה נולדה במלחמת העצמאות. צבא קאוג'י ישב מול עפולה. מול בית היולדות. פתאום הייתה הפסקת חשמל בגלל המלחמה. ואימא שלי נכנסה לחרדה גדולה מאוד שלא תמצא את בתה. אני הבת השלישית. היינו חמישה ילדים. אחרי נולד בן שקראו לו יהושע. הוא נהרג כשהיה קצין במבצע ליטני בלבנון.
זכרונות מהיום הראשון שלי בכיתה א': בגלל שישנו בבית הילדים בקיבוץ , התעוררנו כמו בכל יום. היה טקס שכיתות ו' הכניסו אותנו לכיתה. ההורים שלנו לא השתתפו בטקס. בכיתה היה ליד כל מקום קונוס מנייר מלא ממתקים. זה מנהג שההורים שלנו הביאו מגרמניה. את יומי הראשון בכיתה א' אני לא זוכרת כיום מיוחד כי כתת הלימוד הייתה בבית הילדים בו חיינו ואף ישנו בלילה. לא היה לנו קשר מועט עם הורינו (ארבע שעות אחר הצהרים). המטפלת דאגה לנו לבגדים, אפילו למדוד בגדי קיץ וחורף הלכנו עם המטפלת למחסן הילדים. היה לנו פתק צבעוני על הבגד שסימן איזה בית ילדים אנחנו ומעל את המספר של הילד אני הייתי מספר 11. המטפלת הייתה מביאה את הבגדים הנקיים והמגוהצים מהמחסן. גם את ארוחות הבוקר והצהרים אכלנו בכיתה. ארוחת הערב אכלנו עם ההורים בחדר האוכל הקיבוצי. האוכל בקיבוץ היה די מגעיל ותפל. אחרי ארוחת בוקר עבדנו, ניקינו את החדרים שלנו, ועזרנו למטפלת לרחוץ כלים. עבדנו בגינה ובפינת חי. ורק אחר כך היה מותר לנו קצת לשחק. אם ילד היה חולה הוא שכב בבית הילדים והמטפלת הייתה דואגת לו. אם הוא היה חולה במחלה מדבקת כמו אדמת או חצבת או אבעבועות רוח היה שוכבים בחדר חולים ואז הייתה מטפלת מיוחדת. ההורים הגיעו לבקר אותנו אחרי העבודה.
ביום ההולדת שלי הרשו לי הורי לישון בביתם או בצהרים או בלילה, זה היה הכיף שלי. אהבתי לטייל בשדות שהיו מלאים בפרחים. היה גם נחל ליד הקיבוץ ובחורף היו בו הרבה מים. הייתי הולכת לנחל לטבול את רגליי. לפעמים היינו מתגנבים בלילה לראות את המסיבות והסרטים של המבוגרים. עד שפעם שומר הלילה תפס אותנו. כשהייתי בת שבע פעם ירד שלג ואז יצאנו עם פיג'מות והלכנו לבנות איש שלג. בצבא שרתתי בחיל אוויר ביחידת בקרה במצפה רמון. שם התנדבתי לחנוך נער שהתקשה בקריאה. הייתי עדה בבקרה למבצע אנטבה. אחר כך הקמתי עם חבורה של בני קיבוצים את קיבוץ מצפה שלם שבמדבר יהודה. לאחר נפילתו של אחי חזרתי לגלעד ויצאתי ללמוד הוראה. הכרתי את אריאל בעלי התחתנו ונולדו לנו שני ילדים ירון הבן ושחר הבת. עזבתי את הקיבוץ לרמת ישי. למדתי בבית ספר למחוננים בכפר תבור ואחר כך למדתי בבית ספר ארזים ברמת ישי. אחרי שהשלמתי לימודי תואר שני באוניברסיטת בר אילן, הפכתי למורה לספרות המכינה לבגרות. אחרי שיצאתי לפנסיה התחלתי לכתוב סיפורי חיים לאנשים שרצו בכך. וכתבתי גם שני רומנים "מר מתוק" ו"מלחמה וחלום".
היום אני מדריכה בצפון בתוכנית הקשר הרב דורי, ומלמדת מבוגרים סדנאות כתיבה.
מילון
ליל הבדולחvכינוי הגרמני הנאצי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בפי הגרמנים בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.
מבצע אנטבה
היה פעולה צבאית שביצע צבא ההגנה לישראל באוגנדה ב-4 ביולי 1976, במטרה להציל 105 נוסעים יהודים, ישראלים ואנשי צוות מטוס אייר פרנס, שנחטפו על ידי טרוריסטים במהלך טיסתם מישראל לצרפת.
ציטוטים
”היום קצר והמלאכה מרובה“”כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם“
