מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבודפשט, טרום מלחמת העולם השנייה. הייתי ילדה בת ארבע ואחי דוד היה בן מספר חודשים כשהורי נלקחו על ידי הנאצים למחנות. משפחתי הייתה מן המשפחות הבודדות בהן כל בני המשפחה שרדו את המלחמה, והצליחו להשתקם ולהתחיל חיים חדשים בישראל. סיפור משפחתי, מהווה דוגמה אישית ומשפחתית לביטוי "משואה לתקומה".

הורי, מרגיט (מלכה) ויוז'י (יוסף) וייס, ניהלו בית חרושת גדול וידוע לנעליים בבודפשט. הם חיו חיי רווחה עד לתחילת מאורעות מלחמת העולם השנייה בהונגריה. נולדתי בתאריך 22.12.1939. אחי דוד, נולד בתאריך 27.6.1943.

עוד לפני כניסת הגרמנים להונגריה, נלקח אבי, יוסף, למחנה עבודה, שם הועסק בייצור נעליים לחיילים. את בית החרושת הוא מסר לניהולה של אחת מהעובדות שלו, שעלייה סמך ובטח. אמי, מלכה, נשארה בבית עם שני ילדיה. עם כניסת הגרמנים להונגריה, הבינה מלכה כי עליה לדאוג לילדיה ולעצמה. היא השיגה תעודת זהות מזויפת עבור עצמה, ואת שני ילדיה החליטה להחביא אצל משפחות לא יהודיות.

מתוך עדותה המצולמת של מלכה (קיים תקליטור המתעד את סיפורה):

" באותו היום שבו פלשו הגרמנים לבודפשט, כבר התחלתי לדאוג- איך להציל את הילדים? הייתה לנו במפעל עובדת נאמנה שבעזרתה מסרתי את הילדים למשפחות גויים. לא רציתי לתת את שניהם לאותה משפחה, כדי שאם אחד חס וחלילה ייתפס, שלפחות השני יישאר…"

כך נפרדתי מאמי, והועברתי לטיפולה של משפחה כפרית מכפר קטן ליד בודפשט. חיי בכפר היו נוחים. ידעתי שאני יהודייה, ושאסור לי בשום אופן לספר זאת לאיש. למרות גילי הצעיר (ארבע), הצלחתי לשמור את הסוד הזה בלבי במשך קרוב לשנה (עם מקרה חריג אחד, שלמזלי לא הביא להלשנה). זמן קצר לאחר שמסרה את הילדים נתפסה אמי בביתה ונלקחה למחנה עבודה, ומשם בהמשך לאושוויץ. בשלב זה גם יוסף בעלה, כבר הועבר למחנה ריכוז.

בתום המלחמה, הוחזרתי לבודפשט על ידי דודתי (שנשארה בבודפשט במשך כל תקופת המלחמה בחסות תעודות מזויפות). כיוון שדודתי גידלה לבד את ילדיה שלה, לאחר שבעלה נהרג על ידי הנאצים והיא עצמה הייתה נכה, שלחה את שרה ואחיה דוד, למרכז לילדים יהודים שהוריהם לא חזרו מהמלחמה. מרכז זה הוקם על ידי ארגון "הג'וינט" ברומניה.

"הגענו לבודפשט חזרה באמצע יוני 45. כבר למחרת הגעתנו נסענו לרומניה להביא את הילדים. לקחו אותם לרומניה מכיוון ששם עוד היה מה לאכול…. את הפגישה עם שרה אני זוכרת היטב. התיישבתי מולה על הרצפה, חיבקתי אותה, בכיתי ובכיתי.. אנשים מסביב באו לראות את המפגש… שרה לא הוציאה מילה…"

לאחר שמצאו את ילדיהם, חזרו מלכה ויוסף לבודפשט. החיים חזרו למסלולם לתקופה, עד עליית הקומוניסטים לשלטון. בשלב זה החליטה המשפחה לעזוב את הונגריה ולעלות ארצה. כיוון שהשלטון לא אפשר לעזוב את הונגריה באופן חוקי, ארגן יוסף תכנית בריחה. הוא השיג תעודות מזויפות עבורו ועבור מלכה ושרה. עבור דוד, שהיה בן שש, לא הצליח להשיג תעודה. ערב הבריחה, סיפרה המשפחה לשכנים וקרובים שהיא יוצאת "לחופשה", ועל מנת לא לעורר חשד, השאירו את ביתם כמו שהוא ולא לקחו עמם דבר. המשפחה עזבה באישון לילה לכיוון הגבול עם צ'כיה. כיוון שלדוד לא הייתה תעודה, נחלצה לעזרתם איכרה ששמה את דוד בתוך הסל שלה ועברה איתו את הגבול.

מצ'כיה המשפחה עלתה על רכבת שהובילה לבארי שבאיטליה. שם עלינו על אניית המסע "גלילה", שהוסבה לאניית נוסעים, (בתנאים קשים וצפיפות איומה), והפליגה לישראל. עם הגיענו ארצה, שכנו אותנו ב"בית עולים" בצפת. שם התחלנו ללכת לבית הספר. לי ובמיוחד לאחי היו קשיי הסתגלות, ה"צברים" שבבית הספר לא ממש ידעו איך לקבל אותנו. אבי, שידע להחליף כל פועל ולעבוד על כל מכונה בבית החרושת בבודפשט,  מצא עבודה בירושלים בבית חרושת לנעליים. במהלך השבוע שהה בירושלים, וחזר לצפת בשבתות. על אף הקשיים בבית העולים (מספר משפחות גרו ביחד עם כל השירותים משותפים, וסוג מזון שלא היה מוכר לנו) מעולם לא שמעתי את אמי מתלוננת. לאחר מספר חודשים, עברנו לירושלים לדירת שני חדרים קטנטנה , בשכונת מקור חיים הסמוכה לגבול עם ירדן ולבית צפפה, שהייתה שכונה ירדנית באותה התקופה. השכונה סבלה מהתנכלויות ופיגועים רבים משכניה.

בשנת 1950, נולדה אחותי בת-שבע, הצברית הראשונה. הורי החליטו להניח את עברם מאחור, ועשו כל שביכולתם לשקם את משפחתנו  הקטנה ולהתחיל חיים חדשים. ואכן, הצליחו ליצור עבורנו שגרת חיים ותא משפחתי חם ואוהב. ערכים כמו דאגה לזולת, חשיבות המשפחה, והסתפקות במה שיש, עברו במשפחה לאורך הדורות, עד היום. כמו כן עשו הורינו את כל המאמצים שנקבל השכלה, שנתנה לנו את הבסיס לקיום, כאשר שלושתנו הקמנו את המשפחות שלנו. הם גם זרעו בנו את הזרע לאהבת הספר והתרבות.

כיום, יש לי שלושה ילדים ותשעה נכדים. בגיל שבעים ושבע אני עדיין  עובדת כמנתחת מערכות בשירות המדינה, ונהנית מחיי התרבות שירושלים עירי מציעה לי בשפע.

זהו התהליך האישי של משפחתי במעבר משואה לתקומה, שמאפיין משפחות כה רבות בעם היהודי. אך לצערנו משפחות רבות לא זכו לכך. שבעה אחים ואחיות של אמי, ארבעה אחים ואחיות של אבי, על משפחותיהם, נספו בשואה

הזוית האישית

שחר: במסגרת תכנית הקשר הרב דורי זכיתי במספר מפגשים עם סבתא, למדתי ממנה ועליה המון דברים שלא ידעתי בכלל. נהניתי מאוד לכתוב יחד אתה את הסיפור שלה ולראות תמונות וסרטונים מהעבר שלה. אני מודה לה מאוד על החוויה הזאת!

שרה: קודם כל, הפרויקט נתן לי הזדמנות לבלות עם נכדתי ביחידות ולהתרשם מצורת עבודתה והתעניינותה בנושאים שעלו בפגישות. כמו כן, שמחתי שהיא נחשפה לעברי המשפחתי ולמדה מסיפורי דברים רבים על ההיסטוריה של יהדות אירופה מאז מלחמת העולם השנייה. העבודה המשותפת על המצגת גרמה לי הנאה רבה!