משואה לתקומה
מהרס השואה עד לבניית חיים חדשים בארץ ישראל
אבא ואמא – במחנות השואה
אמי לובה הייתה בת שבע עשרה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היא גרה
בפולין במשפחה קשת יום, שהתפרנסה ממכירת סדקית. בבית אמי גרו ההורים עם חמש בנות. אמי הייתה הילדה
הרביעית שנולדה למשפחה. כשפרצה המלחמה והגרמנים כבשו את פולין, הגיעו הגרמנים
לעיירה של אמי ואספו את כל הגברים בעלי יכולת עבודה, למחנות עבודה בגרמניה.
אמי שאהבה
מאד את אביה ודאגה לו תמיד, לא יכלה לשאת את הרעיון שהוא יילקח מהמשפחה למקום לא
ידוע, יצאה אחריו בריצה מהבית מבלי לקחת
איתה אפילו פריט אישי אחד והצטרפה אליו למשאית, שלקחה את כולם לגרמניה אל מחנות העבודה.
אל מחנות העבודה
הועברו יהודים בעלי יכולת וכוחות עבודה וכולם נדרשו לעבוד עבור הגרמנים במטרה
לסייע במאמץ המלחמתי הגרמני. את המחנה ניהלו חיילים נאצים, שהעבידו את כולם בפרך
במשך שעות רבות ללא מזון מתאים או מנוחה.
היהודים נדרשו להכין ציוד
עבור חיילים גרמנים. העבודה הייתה קשה מאד ונמשכה שעות רבות במהלך היום.
אמי ראתה את אביה עובד כל כך קשה ולא יכלה לשאת את המראה. היא העזה לגשת לחייל ס.ס. שניהל את העבודה במקום,
והתחננה על חייו. ביקשה שישחררו אותו לביתו והבטיחה לעבוד כפליים גם עבורו.
להפתעתה הגרמני הקשיב לה ושחרר את אביה אל ביתו. בדיעבד הסתבר, שהחייל
הנאצי ידע שדין כל יהודי שאינו עובד במחנות עבודה מוות ולכן לא היה לו אכפת
לשחרר את אביה של אמי. לצערה, היא לא ראתה יותר את אביה ואת בני ביתה, רובם הושמדו
בשואה.
עד היום היא מתהלכת בתחושה שאולי אם אביה היה לידה הייתה יכולה לעזור לו
לשרוד את השואה. סבתא רבא שלך עברה את כל תקופת המלחמה במחנות עבודה. היא
הועברה בין כחמש מחנות עבודה.
ממחנה למחנה גדל הקושי לשרוד. ההתייחסות אל העובדים הייתה כמו לעבדים. לא
ניתנו להם בגדים, נעלים, אוכל או צרכים בסיסיים אחרים. היו תקופות שבהן המזון
היחיד שניתן היה להשיג במחנה היה קליפות של תפוחי אדמה, שנזרקו על יד החיילים
הנאצים כפסולת. בחורף הקר שבגרמניה לא ניתנו
להם בגדים מתאימים, או אמצעים
אחרים לחימום ורבים קפאו למוות.
סיפור אהבה במחנה העבודה
קרן האור היחידה
שהקלה מעט על הקושי, הייתה אבא שלי (סבא רבא שלך, שאותו לצערי לא זכית להכיר).
ההורים שלי נפגשו באחד ממחנות העבודה. לאט
לאט נוצר ביניהם קשר אישי והם התאהבו. הם התחילו להיפגש בסתר, כי חל איסור מוחלט
על קשרים בין נשים וגברים במחנות העבודה. אבל לא לאורך זמן הצליחו הורי להסתיר את
הקשר שהתפתח ביניהם. מישהו הלשין לחיילי ה ס.ס שהורי נפגשים הרחק מעיניי השומרים. כאשר נודע לחיילים שיש קשר בין אבא ואימא שלי, הוחלט על
ענישה קשה.
אבא שלי נזרק לבור של שופכין ואולץ להישאר בו שבוע ימים ללא אוכל או
שתיה. בלילה כשאף אחד לא ראה, חברים הגניבו לו מעט מים וקצת לחם. בתום השבוע ניתן
לו לצאת מהבור והוא הועבר למחנה עבודה אחר.בתום המלחמה אמא שלי לא שכחה את אהבתה הגדולה. היא לא ידעה
איפה אבי נמצא ואם הוא חי. היא יצאה לחפש אותו ברחבי אירופה כשהיא יושבת על גג רכבות נוסעים, כי לא
היה לה כסף לקנות כרטיס לרכבת.
באחת התחנות סיפרו לאמי, שאבי נמצא בעיר אחרת. היא
נסעה לשם ולהפתעתה הבחינה בו עומד בתחנה יחד עם אחותו. אמי קפצה מהרכבת, נפלה
לזרועותיו ומאז הם לא נפרדו – קרוב לשישים
שנה, עד למות אבי.מיד לאחר המלחמה,
השלטונות בפולין השתלטו על אזור ששויך בעבר לגרמניה ורצו ליישב אותו. הם
הציעו לכל מי שהיה מעוניין, בית אשר הגרמנים התגוררו בו וקרקע לעבודה חקלאית ולכן יהודים רבים שנותרו חסרי כל אחרי המלחמה,
שמחו להצעה וקיבלו אותה בשמחה.
הורי קיבלו בית גדול מאד מרוהט ומוכן למגורים ומשק
חיות בית צמוד אליו. בתחילה אבי התפרנס כחקלאי בשטחי האדמה שסביב הבית. בהמשך אבי
הפך להיות מנהל קולחוז'. אמי טיפלה בפרות ובלולי התרנגולות שהיו בשטח המשק.
הדרך לעלייה לישראל
הורי ניסו לעלות לארץ במשך שנים, אבל השלטונות בפולין אסרו
על הגירת יהודים מגבולות המדינה ולמרות הבקשות החוזרות של ההורים שלי לעזוב את
פולין, נאסרה עליהם העלייה, עד שנת 1957 –
בה אפשרו ליהודים שרצו בכך לעלות לארץ. בשנה זו הרבה יהודים בחרו לעזוב את
פולין ועלייה גדולה הגיעה לארץ ישראל בתחילת 1957. למרות שהייתי ילדה קטנה, יש לי מעט זיכרונות שמלווים אותי.
אני זוכרת את ההורים שלי מוסרים ומוכרים רכוש שהיה ברשותם. החיות, במשק אשר היה ליד
ביתנו, נמכרו ראשונים. אני נקשרתי במיוחד לאחת הפרות. היא הייתה "חיית המחמד שלי״. המחשבה שאני אפרד ממנה
הייתה קשה, ואכן אותו לילה, שבו ההורים שלי מסרו את הפרה לשכנים ושמעתי אותה גועה,
היה לילה קשה. יצאנו מפולין עם מזוודות בודדות. לא הורשינו לקחת אתנו רכוש כל
שהוא.
העלייה לישראל הייתה ארוכה. תחילה נסענו לאיטליה ברכבת. זאת
הייתה נסיעה ארוכה עם לינה בתוך הרכבת. הרכבת הביאה אותנו לעיר נמל בשם
טריאסט שבאיטליה. שם התגוררנו בבית מלון
וחיכינו לאנייה. אני זוכרת את ההתפעלות שלי מהמדרגות הנעות שראיתי לראשונה בחיי.
בעיניי זה היה קסום, לא הסכמתי לרדת מהם. אבא שלי ניסה לבדוק פריטים שונים שאולי ניתן להשיג באיטליה,
אשר יעזרו לנו בהתארגנות בארץ ישראל, אבל לא ממש הצליח להתארגן ולכן הגענו לנמל
חיפה די חסרי כל.
ההפלגה לחיפה ארכה כשבוע ימים. הים היה מאד סוער ורוב
האנשים על האנייה סבלו ממחלת ים. גם אני
לא הפסקתי להקיא. לראשונה בחיי, טעמתי
גלידה באנייה. הגלידה הייתה בטעם פירות. הטעם ״המוזר״ הזה לא היה ערב לחיכי
ובשילוב עם התנועות החדות של האנייה נגרמה לי הרגשה ממש רעה. זאת הסיבה שאני לא
אוכלת ולא אוהבת גלידת פירות. באנייה ראיתי בפעם הראשונה להקת דולפינים, שליוותה
את האנייה לאורך חלק גדול מהמסלול שלה.
הגענו לנמל חיפה בערב פסח. בתהליך הקליטה
בארץ הופנינו למגורים בגדרה למשק חקלאי או למעברה בחדרה. ההורים שלי,שעבדו מאוד קשה בקולחוז' לא רצו לעבוד
יותר במשק חקלאי. הם העדיפו לנסוע לחדרה. אבל כשראו איך נראית המעברה החליטו לגור
אצל שתי דודותיי, שהתגוררו בגבעת אולגה. נאלצנו לפצל את המשפחה הקטנה שלנו. אחותי
עברה לגור אצל דודה רוז'ה ואני והורי עברנו להתגורר אצל דודה יונה.
השנים הראשונות
בארץ היו מאד קשות. להורי לא הייתה עבודה מסודרת, אבי נאלץ לטאטא רחובות בעבודות
יזומות. רק לאחר מספר שנים הצלחנו לעבור לבית משלנו – הבית הראשון שלנו בארץ. הבית היה מאוד מוזר. זאת הייתה דירת חדר אחד ושירותים. כדי
להגיע למטבח היה צורך לצאת מהבית, ללכת בשביל סלול בגינה ולהגיע לחדרון קטן שהיה
המטבח. בגינה היה עץ גויאבות. העץ היה מאד פורה. נהגתי לקטוף את הפרי ולמכור אותו
בחנות ירקות. את הכסף שקיבלתי חסכתי וקניתי את שעון היד הראשון שלי.
היה לי מאוד קשה להיקלט בגן ובבית הספר. לא ידעתי את השפה
העברית, לא היה מי שידריך ויסביר לי איך מתנהגים ולומדים בבית הספר. ההורים שלי לא
ידעו לדבר עברית ולא יכלו לעזור לי בלימודים. בתחילה הילדים הציקו לי מאד, גם בגלל
השפה וגם בגלל שהרכבתי משקפיים. לאט לאט הצלחתי להכיר חברים שעזרו לי להשתלב, לצמוח וללמוד.
ההורים שלי דחפו אותי ואת אחותי ללימודים. הם הדגישו לכל אורך חייהם את חשיבות
ההשכלה וניסו ליצור לנו תנאים נוחים ללימודים ואכן גם דודה כרמלה וגם אני, המשכנו ולמדנו שנים רבות מאוד.
ההורים שלנו המשיכו לחיות בצניעות ולעזור לנו כמיטב יכולתם.סבתא לובה אולי היום לא כל כך מבינה אותך או קשה לה לתקשר
איתך, אבל אני יודעת שגם היא וגם אבא שלי (לו היה בחיים) מאוד גאים בך ורואים בך
את הניצחון הגדול שלהם על הנאצים וניצחון על כל מי שרצה להשמיד אותנו.
תשע"ו
הקשר הרב דורי
מורה: אלונה מייזל
מדריכה: ליאורה כהן
מילון
חייל ס.ס.חיילים גרמניים אכזריים שתפקידם היה לחסל את ההתנגדות היהודים .
סדקית
חנות קטנה שמוכרת עזרים לתפירה.
קולחוז'
כמו קיבוץ שבו כל הרכוש שייך לכל חברי הקולחוז' וכולם עובדים לטובת הכלל.
מעברה
ישוב קליטה זמני שנבנה לעולים החדשים בשנות ה50 .
קשת יום
אנשים שאין ברשותם מספיק כסף כדי לפרנס את עצמם.
בדיעבד
במבט לאחור.
ציטוטים
”"ההורים שלי הדגישו לכל אורך חייהם את חשיבות ההשכלה להתפתחות האישית."“