מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי

אני טובה שפינר נולדתי ברומניה בעיר בוקרשט בשנת 1946 שמי הוא על שם סבתי טויבה (בעברית יונה) שנספתה בשואה. עליתי לארץ בשנת 1950 ואינני זוכרת דבר על ילדותי ברומניה. בארץ גרנו בהתחלה בשער עליה (היום זה טירת הכרמל) באוהלים, באוהל לא היה מים שירותים וחשמל, בשלו על פרימוס וכיבסו בגיגית מחוץ לאוהל, הגענו לארץ ללא כל רכוש, את אבי לקחו לעבודות דחק (בניית כבישים) בארץ היה צנע (את כל המצרכים קבלו בהקצבה) קבלנו פנקס תלושים שבו היה כיכר לחם ליום, 2 ביצים לשבוע, חצי ק"ג בשר לשבוע. מכיוון שאמי מלציה חזרה חולה מהמחנות ההשמדה הייתה זכאית לשני תלושים בשבוע. התחיל החורף ויום אחד הלכנו אמי ואני לקבל אוכל וכשחזרנו לא היה אוהל(הרוח העיפה אותו). בתור ילדה קטנה לא אהבתי לאכול. הרהיט הראשון שהורי קנו בארץ היה כיסא קטן וגיגית, אני ישבתי בגיגית עם מים ואמי על הכיסא הקטן והאכילה אותי. לאמי היה מאוד חשוב שאני אוכל, אחרי שהגיגית כבר לא עבדה אמי שמעה על הקיבוץ וכשלא רציתי לאכול הכינה לי צרור בגדים ואיימה שהיא שולחת אותי לקיבוץ.

לאחר מכן אבי קיבל עבודה בבית חרושת דשנים במפרץ חיפה ואנחנו קיבלנו צריף בקרית אתא, גם בצריף לא היה לא חשמל לא מים וללא שירותים בתוך הצריף (היה שירותים בצריף קטן נפרד). למדתי בבית ספר יסודי, כשהייתי בכיתה ה' עברנו לשיכון עירוני ושם הייתי עד כיתה ח'. כאן כבר היו לי חיים רגילים, למדתי בבית ספר להגשמה את כל המקצועות היו לי הרבה חברות וחברים, הינו מתאספים בגן הציבורי ומשחקים. הייתי בתנועת נוער העובד.

אני זוכרת ל"ג בעומר אחד שמישהו זרק תפוח אדמה לוהט והוא נחת לי ישר על הלחי. אני מאוד אהבתי לקרוא, סיפריה הייתה רק בבית הספר ופתוחה רק פעמיים בשבוע, הייתי מגיעה לספריה לוקחת ספר הולכת הביתה שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה גומרת את הספר ורצה חזרה לספריה להחזיר את הספר.

הספרנית שמרה לי תמיד ספרים חדשים. בצריף לא היה חשמל וקראתי לאור עששית. בסוף כיתה ח' היו בחינות סקר שנועדו לאשר מלגה ללימודים בתיכון (בתיכון היה שכר לימוד) קיבלתי מכתב שעברתי את הבחינה אבל היות שאני בת יחידה לא חשבו שהורי יוכלו לשלם שכר לימוד ואני לא יכולה לקבל מלגה.

בגיל 14 וחצי התחלתי לעבוד, עבדתי במפעל וולקן בבוקר משם נסעתי לתיכון בחיפה ובלילה הכנתי שיעורים.

כשהייתי בת 18 נישאתי ליוסי שפינר ובשנת 1967  נולד בני הבכור פיני (פינחס) על שם סבא מצד אבא שניפטר שבעה חודשים קודם לכן. בשנת 1972 נולד בני נועם (אבא של עינב) ובשנת 1978 נולדה ביתי ענבר. במשך כל השנים עבדתי בהתחלה כחניכה בבית חרושת וולקן במעבדה, אחר כך עבדתי כמזכירת חוג באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן במשך 25 שנה הייתי מזכירה בתיכון "רודמן" בקרית ים. בביתנו מעולם לא דיברו על נושא השואה, כל משפחתנו הייתה אבא אימא ואני. בשנת 1960 עלה לארץ אחיו של אבי (שלא היה במחנות) וזאת הייתה כל המשפחה. כשבני הבכור פיני היה צריך לעשות עבודת שורשים הוא התחיל לשאול שאלות את סבא וסבתא ורק אז התחילו הורי לספר את אשר עברו בשואה.

סיפורם של הורי

סיפור חיי אמי מלציה זייד

אמי מלציה זייד לבית וייס נולדה בשנת 1913 בעירה סירט ברומניה ומשם עברו לעיר צרנוביץ. היא למדה בבית ספר 4 שנים(ככה למדו אז) כשבגרה עבדה בבית חרושת לחוטי צמר. בשנת 1933 הייתה בתנועת נוער שהמטרה הייתה לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1935 היא הייתה בקבוצת הכשרה לקראת עליה לארץ ישראל, בהכשרה למדו עבודות בניה חקלאות וכו' .בסיום ההכשרה היא נסעה הביתה כדי להיפרד מההורים ולנסוע לארץ ישראל ואז אימה לא הסכימה שהיא תיסע.  בשנת 1938 היא נשאה לצליק (זליג) זייד, בשנת 1941 נולד בנם עקיבא שנקרא על שם אביו של צליג שנהרג במלחמת העולם הראשונה.

סבתא מלציה נישאת לזליג 1938

בשנת 1943 העלו את כל יהודי צרנוביץ על רכבת ושלחו אותם למחנה המוות טרנסניטיה. כל משפחתה של אמי(הוריה שלושת אחיותה ושני אחיה בעלה אבא זליג הבן התינוק ועוד קרובי משפחה) .טרנסניטיה היה מחנה מוות פשוט לא נתנו להם לאכול חיכו שהם ימותו. ליד המחנה היה כפר אוקראיני, היהודים החליפו הכל תמורת תפוחי אדמה ואוכל אחר בתמורה לתכשיטים, כסף וכל מה שהיהודים יכלו להחליף, כשניגמר להם הכל פשוט מתו ברעב. התינוק שלהם מת ראשון מרעב כשמילותיו האחרונות היו: "אימא, חלב". אימא חיפשה עבודה בגטו ועבדה בהכנת בטון תמורת העבודה קיבלה חצי כיכר לחם ביום וכך הצליחו לשרוד עוד קצת.

סיפור חייו של אבי – אבי צלק זייד

אבי צליק (זליג) זייד נולד בשנת 1912 בעיר יאס ברומניה עשו לו ברית מילה. אביו היה חילי במלחמת העולם הראשונה ונהרג מכדור תועה. אשתו סבינה נפטרה שנה לאחר מותו מצער. נשארו 3 יתומים, את שני הבנים גידלה הסבתא שלהם ואת הבת גידלו הדודים. כשצליק היה בן 12 הוא נסע לבדו לבוקרשט, שם הוא עבד כעוזר לסיס (עוזר לעובד סוסים). כעבור שנה הוא הביא גם את אחיו הצעיר הם פתחו חנות ברחוב (על קרש עם רגלים) הם שמו דברי סידקית מחטים סכיני גילוח ועוד דברים קטנים). אחיו דב היה נכה (היתה לו רגל אחת יותר קצרה) והוא היה המוכר וזליג היה נוסע בחשמלית לקנות מה שמכרו מהסיטונאות וככה הם קיימו את עצמם.

בשנת 1938 אבא נסע לצרנוביץ ושם הכיר את אימא והם נשאו. לגטו הם הגיעו ביחד, יום אחד אבא הסתובב לחפש אם אפשר למצוא משהו. הוא ראה צריף מפורק והחליט לקחת כמה קרשים לנסות למכור לכפריים לפתע  הגיע קצין נאצי והתחיל להכות אותו עם קרש שיש בו מסמר (כל החיים הרגליים שלו היו שחורות מהמכות הללו), אבא דיבר אליו ואמר לו אין לך ילדים אני רציתי לגנוב את זה כדי לתת לילד שלי אוכל הקצין הפסיק, לקח את אבא למטבח ונתן לו סיר מרק, אבא פחד לקחת אבל הקצין טעם והראה לו שזה אוכל טעים ושייתן את זה לילד שלו.

אחר כך באו ולקחו אותו למחנה עבודה שם הוא עבד כשרק מכנסים קצרים עשויים משק לגופו בהנחת פסי רכבת. לאחר חצי שנה של עבודת פרך הוא הצליח לברוח משם. הוא הלך ברגל למחנה טרנסנסטריה שם הייתה אשתו וכל המשפחה. כשהוא הגיע לשם הילד הקטן עקיבא כבר מת וגם הסבתא וכל השאר גססו. רק אשתו מלציה ואחותה יטי היו באיזשהו מצב של חיים. הוא בירר באיזה חלק של המחנה השמירה הייתה פחות קפדנית והצליח עם אשתו ואחותה לברוח.  החודש היה ינואר שלג בכל מקום בלי נעליים כמובן מלציה הרגליים שלה היו מלאות מוגלה ועם סמרטוטים שעטפו אתה רגליה הם הלכו לאט לאט. לאחר מרחק לא רב הגיעה עגלה עם סוסים ובעל העגלה אמר להם "אהה ברחתם מהמחנה אני אסגיר אתכם מיד". בעגלה ישבה גם אישה וכשהיא שמעה את זה היא הצליפה בסוס והסוס התחיל לדהור ועבר אותם.

הם הלכו ברגל כמאתיים ק"מ. הם ישנו באסמים לפעמים נתנו להם משהו לאכול. מלציה כמעט ולא יכלה להמשיך ללכת וכל פעם אמרה להם תלכו אתם אני נשארת פה, כשהם כבר הגיעו קרוב לצרנוביץ הם שאלו אנשים כמה הם קרובים והם אמרו להם שזה מאוד מאוד רחוק. כאן מלציה נשברה סופית ולקח להם הרבה זמן לשכנע אותה להמשיך. מסתבר שלקח להם יום והם הגיעו לצרנוביץ.

הם חזרו לבית שהם גרו שם ולהפתעתם הבית היה ריק. מלציה הלכה לבית החרושת צמר שהיא עבדה בו ובעל הבית שאהב אותה קיבל אותה לעבודה והיה להם לפחות לקנות אוכל. אולם צצה בעיה חדשה, הרוסים כבר נכנסו לצרנוביץ (זה היה בסוף המלחמה 1945) והם חפשו גברים לשלוח אותם לחזית( למלחמה) כמובן שאבא לא רצה ללכת כי הוא כבר ניצל הוא לא רצה למות שם. הוא גידל זקן לבש בגדים בלויים והשתדל לא לצאת מהבית ואם יצא הלך כפוף כדי שיחשבו שהוא איש זקן (למרות שהוא היה בן 35).

בסוף מאי נגמרה המלחמה כוחות הברית והאמריקאים נצחו סוף סוף את הגרמנים וכל אירופה היו חופשיים וכמובן גם היהודים. אח של אבא שלי גר בבוקרשט וההורים החליטו לנסוע אליו. אימא שלי אמרה שאם ניצלנו(לא יודעת למה  רק אנחנו) אנחנו נשאיר את העבר מאחורינו ונתחיל בחיים חדשים.

בדצמבר 1946 אני נולדתי התחילו כבר לדבר על עליה לארץ ישראל. הוריי החליטו שהם לא נשארים ברומניה ועולים לארץ ישראל הם נרשמו לעליה בלתי חוקית(לפני שקמה מדינת ישראל הבריטים לא הרשו ליהודים לעלות לארץ ישראל) והתחילו לעלות יהודים באופן לא חוקי כמעפילים (ספינות שהבריטים הצליחו לתפוס הם שלחו בחזרה לאירופה או למחנות בקפריסין) חלק מהספינות הצליחו להגיע לחופי הארץ ושם חיכו להם ישראלים והרבה חברי קיבוצים ולקחו אותם ברגל או על הגב מהר מהר לקיבוץ. היה כמובן סדר עליה לקחו קודם ילדים, אימהות עם ילדים, ורק אחר כך משפחות(הורים וילדים).

דודתי יטי והבת שלה בלה עלו בשנת 1948. הורי עדיין לא הגיע תורם ורק בשנת 1950 הגיעה מדינת ישראל שכבר קמה ב-1948 להסכם עם ממשלת רומניה ושלמו עבור כל יהודי שהרומנים נתנו לו לעלות ואז עלינו לארץ באונייה טרנסלביה שנסעה הלוך וחזור שהעלתה יהודים לישראל, וכך הגענו לשער העליה ליד חיפה.

הזוית האישית

עינב: "סבתא עזרה לי להבין מה עבר על המשפחה שלי".

טובה: "אני שמחתי לספר לעינב, נכדתי, את קורות המשפחה שלנו ולדעת שהיא שמחה לשמוע את הסיפור וזה קירב אותי עוד יותר אליה".