מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחורף, ב- 20 בדצמבר 1939, בבודפשט בירת הונגריה.

 

היו לי שלושה אחים ואחות, אני הכי קטנה: יהודה אליעזר, שנרצח ע"י הגרמנים, שמואל, שהיה במחנה עבודה אך שרד, שושנה, שהיתה בת עשר כשפרצה המלחמה, יוסף בן שבע, ואני – בת ארבע.      

 

אבא שלי היה רב ומוהל. לי היה זמן פנוי כי לא הלכתי לגן ילדים, הייתי בבית עם אמא. אני לא זוכרת שום דבר לפני המלחמה. הייתי בת ארבע כשיצאה פקודה לעזוב את הבתים שלנו, אני זוכרת שעמדנו ברחוב עם מטפחת משבצות על הראש ותיק קטן על הגב שלי וככה הגענו אל בית ששם נתנו ליהודים לגור. היינו שם זמן קצר ואז הודיעו שכל הנשים חייבות לרדת למטה ליד השער, ליד כל בית היה שוער.

 

מומו רצתה לרדת ואני מאוד בכיתי והחזקתי לה את הרגליים כדי שלא תרד. אחותי שושנה אמרה לי, אל תדאגי אני אדאג לך, בכיתי המון זמן אבל בסוף אמא שלי ירדה למטה. השוער אמר לה גבירתי, כבר סגרו את השערים תעלי למעלה. אבל אתם חייבים לעזוב את הבית, מאוד שמחתי כשמומו חזרה והיא סיפרה שחייבים לעזוב את הבית.

 

התכנית של הגרמנים הייתה כזאת: קודם לקחו את הגברים ואת הבחורים למחנות עבודה, אחר כך לקחו את הנשים ובסוף את הילדים ואת כולם להשמדה. היינו בגטו בבודפשט, גרנו בחדר מאוד גדול עם כמה משפחות יהודיות. כל אחד קיבל מקום קטן להיות בו' לא היו לנו מזרנים, אני לא יודעת איך ישנו.

 

מומו לקחה אתה צנצנת ריבה שהכינה ואמרה שזה בשביל הזמנים הרעים. באותם הזמנים התחילו הפצצות על הונגריה מצד בנות הברית (רוסיה, אמריקה ואנגליה). ההונגרים היו יחד עם הגרמנים ושיתפו אתם פעולה בכל. שמענו רעש מתקרב אלינו ולא הבנו מה זה. היינו במטבח, יוסף, מומו ואני ואז הפציצו את הבית שלנו!

 

אנשים נהרגו שם ונפצעו, צעקות, רעש נוראי, עשן אבק. שושנה אחותי הלכה כהרגלה לבקר את השכנים שהיו באותו מתחם, היא נפצעה קשה והייתה בין ההריסות ומומו אמרה לנו "אתם נשארים במטבח ואני הולכת לחפש את שושנה". מתחת להריסות מומו ראתה את הנעליים של שושנה מציצות. הגיעה הצלה וכיבוי אש מטעם ממשלת הונגריה. מומו בכתה מאוד והתחננה לאנשי ההצלה שיצילו את שושנה. הם אמרו לא כדאי, היא כבר בוודאי מתה, אבל מומו התעקשה והם הצילו אותה, לקחו אותה לבית חולים, עין אחת יצאה לה וכל הגוף שלה היה מלא רסיסים. בגלל ההפצצות ירדנו למחסן ושם כבר לא היה שום אוכל ממשי, רק מרגרינה ובצל, אני לא יודעת מאיפה.

 

הייתה שם ילדה מאוד קטנה, אמא שלה חיממה לה קמח עם מים על נר אבל היא לא רצתה לאכול את העיסה ונתנה לי לאכול. אחרי כמה זמן נכנס חייל רוסי. אנחנו שכבנו על הרצפה מחוסר כוח אבל כשהוא נכנס הרמנו ראש וראינו אותו, מומו שידעה סלובקית אמרה לו "יברי יברי" שזה אומר יהודים יהודים. אחר כך לא יודעת אם זה הוא או מישהו אחר לקח מנדולינה והתחיל לנגן לנו סיפור, שאנחנו יכולים לצאת מן המחסן כי הרוסים כבשו את בודפשט.

 

היינו מאוד חלשים אבל שמחנו מאוד שהרוסים הצילו אותנו, והייתה לי חיבה רבה מאוד אל הרוסים במשך שנים רבות. אחרי כמה זמן אמרו לנו שאנחנו יכולים לצאת מהמחסן ולחזור הביתה. בדרך ראינו הרבה חנויות שהחלונות שלהם היו שבורים ומפוצצים, היו שם דברים מאוד יפים בחנויות. אמרנו למומו בואי ניקח, רק צריך להושיט את היד ולקחת. אבל מומו אמרה לנו שזה אסור באיסור חמור, כמו שכתוב במגילה "ובביזה לא שלחו את ידיהם". חזרנו הביתה והבית היה תפוס על ידי גויה, היא אמרה לנו "עכשיו אני גרה פה אין לכם מקום כאן". מומו אמרה לה "זה הבית שלנו ולא היה לנו לאן ללכת ואנחנו לא נזוז מפה." הגויה ראתה שאין לה ברירה אז היא נכנעה.

 

אחרי השואה היו הרבה מאוד ילדים יתומים מאב או מאם או משניהם, לכן יהדות אמריקה התגייסה לעזרת היהודים והקימה מוסדות ילדים כדי לטפל בהם. שיהיה להם מקום ללמוד לאכול ולישון. מומו הכניסה אותנו למוסד, אותי ואת אחי יוסף, כי שושנה עוד הייתה פצועה ורק אח"כ היא באה להיות איתנו במוסד. קראו למוסד "דומונקוש" אני כול הזמן רציתי לברוח אל מומו הביתה, ותמיד קראו ליוסף "יוסף אחותך בורחת". עד שמומו קיבלה עבודה במוסד בתור טבחית.

 

היו שם כל מיני מחלות ילדות. אני קיבלתי אדמת אז שמו אותנו בהסגר כדי שלא נדביק את הבנות האחרות (היו גם בנים אך אני הייתי בקבוצה של בנות). כשהייתי חולה מאוד בכיתי שאני רוצה את מומו, היו גם דברים יפים במוסד, לימדו אותנו להתפלל, חשבון, שירים בעברית. מאוד אהבתי את השיר "על החלון":  

על חלון / על חלון / עומדת ציפור יפה / ילד בא גירש אותה / ציפור עפה עפה / בוכה ילד בוכה / איה ציפור? / עפה אין ציפור על חלון / ציפור עפה עפה; גם את השיר "ארשת שפתינו", אני לא ידעתי את הפירוש של השירים ושל התפילה:

שתו עדרים שתו / מן השוקת שתו שתו / שתו עדרים שתו / שמש באה מהרו – אני לא ידעתי את השפה אז אמרתי "שתיקהשתו" ולכן אחי הגדול שמואל קרא לי "שתיקהשתו".

 

לפעמים לקחו אותנו לנופש בהרי מטרה. כשהגענו היינו מאוד רעבים והגישו לנו מרק כהה, לא רצינו לטעום אפילו והטבחית אמרה שכדאי לנו, זה מאוד טעים. כשבאמת טעמנו, זה היה מרק פירות עם הרבה צימוקים והיה כל כך טעים – ביקשנו עוד אבל היא אמרה שאין יותר. שושנה אחותי הייתה מרדנית וממציאה שירים וכולנו הלכנו יחד אתה, למשל: היינו יושבים על יד שולחן האוכל ושרים בהונגרית: החברה רעבים / הבטן מקרקרת / אוכל אוכל / אם לא נקבל / נתלוש את השערות של דודה מורי, וזה כלל דפיקות על השולחן.

 

היו שם עצי אגוזים ועצי סרק, מקום מאוד יפה. היינו משחקים בחצר, קולעים זרים מעלים, יום אחד פרצו גנבים למקום וכמובן שרנו על הגנבים. בבוקר יום אחד פרצה מגיפה ואסור היה לנו לצאת מהמקום והיינו מאוד עצובים,  וגם על זה שרנו שירים ששושנה הייתה ממציאה.

 

היו ערבים מאוד יפים במוסד, עם שירים ביידיש ושירי ארץ ישראל. ואח שלי שמואל, כשחזר מהמחנה, היה בא לבקר אותנו והוא היה גבר מאוד יפה ומרשים והיה לו קול נפלא. הוא היה שר לנו גם שירים, אני הייתי עצובה מהשירים עם המילים העצובות, על אמא שחסרה למשל, או על קופסת גפרורים שצריך לקנות כדי שהיא לא תמות.

 

שמואל עלה ראשון לארץ ישראל עם אשתו ובנו הקטן. כל השנים רק רצינו לעלות לארץ ישראל, זה היה החלום. כל השירים, כל התפילות, הכל. היהודים בהונגריה היו מאוד ציונים. שמואל היה שולח לנו מכתבים ומספר בהם כמה כולם צדיקים שם. אם בן אדם משאיר מזוודה בתחנה מרכזית אחרי שבוע הוא יחזור וימצא אותה.                                                   

יום אחד קיבלנו מכתב משמואל ובו סרטיפיקאט -אישור שאנחנו יכולים לעלות לארץ. התחבקנו, התנשקנו, רקדנו מסביב לשולחן וארזנו מעט חפצים. לא היו לנו שום צעצועים ובקושי מעט בגדים, בעזרת הג'ויינט קיבלנו כרטיסים לרכבת להגיע לוונציה, איטליה. נסענו כל הדרך ברכבת. המראות היו מדהימים, עברנו מחלון לחלון לחלון… ולא שבענו מהיופי שראינו, הגענו לוונציה, היינו שם אולי יום או יומיים, יצאנו לטייל קצת היו שם תפוזים, קלמנטינות, מומו קנתה לנו קלמנטינה עם טעם מדהים. בהונגריה לא היו פירות הדר.

 

עלינו לספינה שנקראת "קמפידוליו", הפלגנו כמה ימים עד שהגענו לארץ ישראל, לפני שהגענו לחיפה כולם עלו לסיפון וצעקו "הנה חיפה!" ירדנו מהאנייה ונתנו לנו לאכול לבן ולא יכולנו לסבול את הטעם שלו ושל הזיתים והחצילים.

                     

נשארנו במחנה העולים עד ששמואל השיג לנו חדר ביפו וזה היה חדר של משרתים, כי שמואל גר בבית 'נטוש', כשהערבים ברחו מיפו הם השאירו את הבתים שלהם. היהודים נכנסו לבתים וכל משפחה קיבלה חדר. את יוסף מומו הכניסה לישיבה, ואותי – למוסד של בנות בראשון לציון. היה לי שם מאוד רע כי לא ידעתי את השפה. היו שם בנות יוצאות הונגריה, אבל הן לא רצו להסביר לי מה המדריכה אומרת, לא הבנתי כלום ממה שלמדו בכיתות. ואז הגיע שיעור חשבון והמורה קראה לי ללוח ונתנה לי לפתור תרגיל, כשפתרתי נכון היא חייכה בשמחה שאני יודעת.

 

שמואל בא לבקר אותי וסיפרתי לו שאני לא רוצה להישאר במוסד. בגלל שהוא היה גבר כל כך יפה, כל הבנות רצו להיות לידו. יום אחד אמרו שיש טיול, אבל אני לא הצטרפתי לטיול כי תכננתי לברוח הביתה. אמרתי לתופרת שידעה הונגרית שאני הולכת, היא ניסתה לשכנע אותי שלא, שהיא תופרת חצאיות חדשות וגם אני אקבל, ואמרתי שאני לא רוצה חצאית, אני רוצה הביתה. הלכתי ברגל ותפסתי טרמפ עם משאית (אז כולם היו עוצרים לטרמפ), הייתי אז בת תשע, כשירדתי מהמשאית רצתי ישר בלי לעצור חמש דקות הביתה. שם הסתגרתי בשרותים. אחרי כמה זמן יצאתי מהשרותים. והלכתי לדירה של גיסתי ורה היא ראתה אותי ואמרה "מה מומו תגיד! מה יהיה?" עניתי שאני לא חוזרת למוסד, ובאמת כשמומו חזרה היא נתנה לי סטירה, ומומו לא הייתה מרביצה. היא שאלה אותי איך אני אפרנס אותך?!  אז לקחתי חתיכת לחם שפכתי על זה חול, אמרתי לה, מומו, אני אוכל לחם עם חול אבל למוסד אני לא חוזרת! ומומו השתכנעה.                     

 

כך נשארתי בבית. מכיוון שלא היו מספיק מיטות, ישנתי עם מומו באותה מיטה, ראש ליד רגליים, וכל הזמן הייתה אומרת לי "אסתרק'ה תזיזי את הרגלים שלך מהפה שלי!" נרשמתי לבית ספר בית יעקוב, שהיה רחוק מהבית שלנו ושם, לאט לאט, התחלתי ללמוד עברית. היה לי מאוד קשה, אך השתדלתי להצליח וגם שמואל עזר לי מאוד. הגיעה בת המצווה שלי והזמנתי את הבנות אלי הביתה בשבת, מומו אפתה עוגה טובה, סוכריות לא היו כי אותם הימים קיבלנו סוכריות בתלושים ורק לחנות מסוימת בתל אביב. באותו יום ירד גשם חזק מאוד וביפו היו רחובות שהיו מוצפים לגמרי. באמצע השבוע היינו משלמים לרוכב אופניים שיעביר אותנו אבל אותו יום היה שבת. הגעתי למקום המפגש ורק בת אחת הייתה שם, סימה. ראיתי שהבנות לא באות אז אמרתי לסימה שלא כדאי לה להישאר. חזרתי הביתה במפח נפש ומומו אמרה לי, אין דבר אסתיקה, אנחנו נשמח ונאכל את העוגה ונתחבק והכול יהיה טוב.

 

בכיתה ח' היינו צריכים לעבור ללמוד בתל אביב. נכנסה המורה לכיתה והתחילה לדבר במהירות ואני לא הבנתי כלום. אמרתי לבת אחת שאני לא מבינה כלום והיא ענתה שאני אתרגל והכול יהיה בסדר. מאותו יום נהיינו חברות. כשסיימתי כיתה ח' רציתי ללכת ללמוד בסמינר להיות גננת. קרוב משפחה שלנו סידר לי עבודה כעוזרת לגננת בגן ילדים, תכננתי ללמוד אחרי צהריים והייתי ממש מאושרת מהעבודה. אחרי מספר ימים הוציאו אותי מהגן כי הגיע בחורה אחרת ואותי שמו במשרד לאגודת ישראל, הייתי שם וראיתי שהם לא מחפשים לי עבודה ובלי עבודה לא יכולתי להמשיך ללמוד. לכן הלכתי לחפש לי תיכון ערב דתי שאני אעבוד בבוקר אלמד בערב.

 

מצאתי את תיכון גבע והלימודים לא היו קלים לי. היינו לומדים עד מאוחר, אבל החברים היו מאוד טובים. היינו יוצאים יחד לטיולים, לנוער דתי עובד, למחנות עבודה, אפילו לנופשון, בבוקר עבדתי בהדפסת מספרים על קבלות. הוא היה משלם לי מעט מאוד על העבודה הקשה, אחרי כמה זמן חיפשתי מקום עבודה אחר והייתי סוכנת לבגדי ילדים. הייתי מאוד מאוד ביישנית, והיה לי קשה להיכנס לחנויות ולהציע את הבגדים. והוא שלח אותי כול יום לחנויות. כל שבוע הוא היה שולח לי משכורת. לפני פסח הוא נתן לי גם וחשבתי שזה מתנה, קניתי לי חצאית והייתי כל כך מאושרת. ובסוף פסח ביקשתי ממנו את המשכורת והוא ענה שכבר שילם לי, יצאתי ונסעתי הביתה באוטובוס וכל הדרך בכיתי. כי הייתי צריכה את הכסף בשביל ספרים ללימודים. אז שמואל אמר שהוא ילווה לי קצת כסף. מבחינה חברתית שלוש השנים בתיכון היו נפלאות, למדנו בנים בנות ביחד, כולם עבדו ולמדו והיו יחסים נפלאים בין התלמידים. הלימודים היו קשים כי סיימנו כול ערב בתשע ועשרה, אחרי שגם עבדנו, בנוסף היינו חוזרים הביתה ברגל כדי לא לבזבז כסף על אוטובוס.

בסוף השביעית (י"א) נרשמתי לסמינר לגננות בתלפיות. שם למדתי שנתיים, הבנות היו מאוד צעקניות ובאו מבתים מאוד מבוססים. לכן לא היה קל איתן אבל את הלימודים אהבתי מאוד!

היו לי חברות והיינו נפגשים במוצ"ש, כל פעם היינו נפגשים בבית של מישהו אחר, כל פעם אנשים היו מתחלפים ובאים חדשים והחברות היו מתחלפות. סיימתי את הלימודים בסמינר ונשלחתי לעבוד ביישוב נועם שהיה לפני באר שבע, בתור גננת. הייתי נוסעת מוקדם מאוד בבוקר יום ראשון. והולכת ברגל עד חצי שעה כדי להגיע למושב. כל השבוע נשארתי שם ורק ביום שישי הייתי חוזרת הביתה.

אחרי העבודה היה לי מאוד משעמם כי לא היו ספרים לקרוא ולא יכולתי לרקום או לתפור, כי לא היה מאיפה לקחת הוראות. לכן הייתי הולכת עם האחות שגרה איתי לביקורי בית אצל המשפחות שהיו יוצאי מרוקו. הינו רק שתינו, אחות וגננת.

יום אחד במוצאי שבת, נפגשנו עם חברה חדשה חברה שלי ושם ראיתי בחור נחמד שמצא חן בעיני מיד, הוא ניגן במנדולינה. אמרתי לחברה שלי "הוא מוצא חן בעיני" אבל זה לא מצא חן בעיניה. התחלנו לשוחח. לבחור קראו מאיר. גם אני מצאתי חן בעיניו… וגם רקדנו ביחד באותו ערב. כשנפרדנו לא הייתי בטוחה שניפגש שוב, אבל שבוע לאחר מכן שוב נפגשנו. הוא היה לבוש יפה, לא כמו בפעם הראשונה בחולצת טריקו, אלא בחליפה, ושוב דיברנו כול הערב, ומאותו יום לא נפרדנו! היינו חברים קרוב לשנתיים. בינתיים עברתי ליישוב אחר לעבוד בו, קרוב לאשקלון, זה היה מושב של יוצאי תימן. מכיוון שהיה אוטובוס זמין הייתי חוזרת גם באמצע השבוע הביתה והייתי נפגשת עם מאיר. שם לא היה משעמם כי היו שם מורות.

בקיץ 1961 מאיר ואני התחתנו. היינו מאוד עניים. גם לי וגם למאיר לא היו אבות. גרנו בשיכון ה' בפתח תקוה, בדירה מאוד קטנה של חדר וחצי. שם נולדה בינו הבכורה, עירית. היה לנו מקרר עם קרח שהיינו צריכים לקנות. כל פעם שהיה לנו קצת כסף קטן היינו שמים אותו בקופה, שיהיה לנו כסף לצאת לנופש. חסכנו מאוד מאוד וגם קיבלנו פיצוי מהגרמנים (גם מאיר היה ניצול שואה). עברנו לגור בבני ברק, בקומה רביעית עם 72 מדרגות. שם נולדו לנו עוד שתי בנות, יעל וענת ואמי מומו טיפלה בהן.

אמי נשארה אלמנה אחרי המלחמה ולא התחתנה יותר. אפילו שהייתה צעירה כשאבי נפטר. פעם אחת ניסו לשדך לה שידוך. המשודך בא אלינו. ראה שיש אשכוליות על השולחן ואמר "אצלי, רק בשבת יש פירות" אמא שלי כעסה על זה ויותר לא נפגשה עם אף אחד, הילדים היו חשובים לה יותר מכול דבר. כל החיים חיינו בחיסכון גדול ועברנו לדירה יותר גדולה ברחוב מערב. סבא מאיר היה הולך המון למילואים, כל שנה פעם בחודש. הוא היה הולך ולא חוזר אפילו ליום אחד, גם לא היו מכתבים. בדירה החדשה נולד לנו אברמי, עם כל ילד נוסף המצב הכלכלי ומצב החיים השתפרו באורח נסי.

הילדים גדלו, התחתנו, נולדנו נכדים, נולד לנו נין, אנחנו גרים בשערי תקוה 22 שנה, שמחים ומאושרים עם כל הטוב שה' נתן לנו.

אני מאושרת שיש לנו מדינה משלנו, דגל והמנון, כל פעם ששרים אותו אני מתרגשת

להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים!

 העשרה

יהדות הונגריה: " יהדות הונגריה היא מן הגדולות והמפוארות שבקהילות היהודים באירופה. היישוב היהודי רצוף בהונגריה מימי האימפריה הרומית. תחת שלטון האימפריה האוסטרו הונגרית שיגשגה הקהילה היהודית, וזכתה להתפתחות, הכרה, ומתן זכויות. בזמן השואה הושמדה מרבית יהדות הונגריה, אם במשלוחם של למעלה מ-400,000 יהודים לאושוויץ על ידי הגרמנים, ואם במחנות ריכוז ומחנות עבודה"

תשע"ה 2015