מרמת השרון לירושלים ועוד…
בבית אמי ואבי רמת השרון 1952-1942
מגורי משפחתי היו ברחוב אוסישקין 56.
שנות ילדותי היו קשורות לאדמת החמרה האדומה של רמת השרון. היה לנו פרדס גדול, שעובד בחלקו, ובחזית המגרש הבית עם רעפים. חדר אחד היה במשך השבוע חנות. חלק גדול מהזמן הסתובבנו יחפים והיינו עסוקים שעות רבות מגיל צעיר בעזרה בבית, בחצר ובחנות. היו תרנגולות, מעט ברווזים, חתולים בחצר וגם עכברים. לא הייתה מכונת כביסה ומקרר חשמלי, קרח הובא בעגלה מהרצליה, והחלב בכדים גדולים באופניים.
ארבע שנות לימודי הראשונות למדתי בביה"ס העממי, הכללי. רק מכיתה ה' (אחרי מלחמת השחרור) עברתי ללמוד בהרצליה בביה"ס "המזרחי". המנהל הראשון היה שלמה מלכיאל (ואשתו המורה הנערצת זהבה מלכיאל).
הפעילות החברתית הייתה בסניף "בני עקיבא" שנפתח באותה תקופה בהרצליה והלכנו ברגל בשבת לסניף. ברמת השרון היו משפחות דתיות מעטות אך היו מבוגרים רבים שהכירו את עולם המסורת, מחו"ל, והשתתפו בתפילות שבת. אמא ע"ה, ברוב תושייתה ובעמל רב, אספה (דרך הסבים) ילדים רכים והקימה גן ילדים של תנועת אמונה הדתית וניהלה אותו זמן רב. שכננו, אדון יגאל שהיה גם גבאי בבית כנסת עזר לה בהקמת מתקנים לגן. כמעט ועלה בידו להקים בי"ס דתי (המועצה אפילו הקצתה מגרש), אלא שהכספים מ"הפועל המזרחי" בירושלים להקמת בית ספר לא הגיעו.
ה"שלג הגדול"(בכל הארץ) חורף 1950 ברמת השרון לד קיר ה"חנות"
עם גמר בית ספר יסודי בהרצליה שלושת האחים הגדולים מהארבעה עברנו לפנימיות: ישיבת כפר הרואה, מקווה ישראל, ובית צעירות מזרחי בתל אביב (אני). שנים אלו היו מאושרות ופוריות עבורי, בת כפר שבקושי יוצאת מהבית עוברת למרכז תל אביב.
בית צעירות מזרחי- תיכון תלת שנתי וסמינר למורות (תפירה ומלאכה מחד ובישול וכלכלת בית מאידך) היו תקופה עירונית למהדרין. ברחוב דוב הוז, בין פרישמן לגורדון, ליד כיכר דיזינגוף וקפה כסית, העברתי חמש שנים עמוסות ומאושרות.
על בניין צעירות מזרחי ת"א ראו אתר האינטרנט ויקיפדיה.
ירושלים
עברתי לירושלים לשנת הלימודים תשכ' (1959-1960). למדתי בבית הספר לאמנות בצלאל. בשנה הראשונה רקמה ואריגה. המורה הייתה גברת קיינר, בוגרת ה"באוהאוז" בגרמניה, זכות גדולה, אך החלטתי לעברו ללמוד קרמיקה, ואני בוגרת המחזור השני של קרמיקה בבצלאל. למדנו מאחורי מתחם שנלר, כיום זה דיור מוגן "בית טובי העיר". בשעתו היה שם בית חרושת נטוש, ללבנים ורעפים עם ארובה ענקית, ומעבר לחומה ראינו ביום רביעי בצהריים אחת לשבועיים את מכוניות מלווי השיירה להר הצופים, יוצאות ממתחם שנלר. בחצר המפעל היו ערמות גדולות של אדמת "מוצא קאולין" מהמכתש בנגב וקוורץ. מהם הכנו בעזרת מערבלים ניידים את החומר. גם אובניים חשמליות לא היו, וגם חומר לשריפה גדולה לא היה. טמפרטורת השריפה הייתה עד אלף מעלות, והכל מינימליסטי. בשנה השלישית הכל התהפך וגברת גדולה עוגן הניפה את המחלקה. בזכות הצטיינותי זכיתי בשנה נוספת של סטאז' שהייתה גולת הכותרת של לימודי. בכל זמן לימודי בבצלאל עבדתי לפרנסתי שעות רבות ביום להוראת תפירה ומלאכת יד ואחר כך קרמיקה ואומנות.
בשנות השישים והשבעים במאה העשרים לימדתי בצורה אינטנסיבית בבתי ספר תיכוניים, סמינרים ומכללות בעיקר בירושלים. בתחילה היו אלו שיעורי תפירה ומלאכת יד ואחר כך בעיקר קרמיקה. בתי הספר העיקריים: תיכון "חורב", "בית צעירות מזרחי"- (בירושלים, בתל אביב ובבאר שבע). הסמינר למורים למלאכה פטאי בגבעתיים; במדרשה למורות לתזונה וכלכלת בית ובמכללת דויד ילין. כמו כן בערבים לימדתי שיעורי "ביעור הבערות", בהם למדתי תפירה לבנות שבאו ללמוד קרוא וכתוב. נתתי גם השתלמויות לגננות ומורות. כמו כן, השתתפתי בקבוצה מצומצמת, בראשות המפקח מר עוזי בירן, שגיבשה תכנית חדשה למלאכת יד ואמנות לבנות ולבנים עבור חטיבת הביניים (כיתות ז-ח-ט), שרק הוקמה אז. למרבה הצער כיום כמעט ואין לומדים את המקצועות הנ"ל אלא בחוגים על חשבון ההורים…
את הסטודיו לקרמיקה ב"בית אות המוצר הירושלמי" בדרך חברון 12, קיבלתי בשנת 1968 ופעלתי בו עד 31.12.2014 (46 שנים).
יש בידי המשפחה גם תעודת הקרן הקיימת לישראל משנת תש"ו. "גן 100 עצים ביער הרב קוק על שם הרב שמואל בן רבי מרדכי וינרב, בני ברק, זקן בית המזרחי ומחלוצי התנועה הדתית לאומית, בהגיעו לגבורות: ו' טבת תש"ו. ניטע על ידי ידידיו ומעריציו לאות הוקרה על מסירותו לרעיון תקומת בית ישראל בארץ ישראל."
התעודה המקורית נמצאת אצל הנין, שמואל זמורה (בן אחי, שמעון זמורה ז"ל) בישוב בית חגי.
היער הנ"ל ניטע באזור לטרון ונשרף כליל במלחמת השחרור (1948), כשנתיים וחצי לאחר נטיעתו.
מילון
בית ספר לאמנות "בצלאל"בצלאל היא האקדמיה הישראלית הלאומית לאמנות ועיצוב. בית הספר נוסד לראשונה בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20.