מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מרמת השרון לירושלים ועוד…

צילה, מתן ודביר
סטודנטית בבצלאל ומורה 1962

הורי, אהרון ודבורה
אבא אהרון זמורה (וינרב)
נולד בכו' סיוון תרס"ג 1903 בברטיסלבה- פרסבורג שבצ'כוסלובקיה, להוריו שמואל וצילה (צירל, לבית לוינגר) וינרב.אבא עלה לארץ בחודש סיוון תרפ"ד, יולי 1924, עם קבוצת חלוצים של הפועל- מזרחי. הם הקימו את קבוצת "חתם סופר" על יד פתח- תקוה (כיום כפר אברהם).                         
אסופת מכתבים מעניינת בעברית ובגרמנית בין המשפחה (בעיקר סבא שמואל) בפרסבורג ובין אבא בשהותו בפת' בתקופה של כשנתיים, נמצאת "בבית- העדות" אשר במושב ניר גלים (קרוב לאשדוד).
ההורים: סבא שמואל וסבתא צילה עם בתם שרה עלו בחודש חשוון תרפ"ז (1926). הם התיישבו בבני- ברק, שאז רק נוסדה, ברחוב רבי עקיבא.
 
סבא ז"ל האריך ימים עד גיל 95.5 , ובכל שנות שהותו בבני ברק חי  בצניעות ובבריאות טובה ולימד תורה וגמרא בבתי כנסת. רחוב "שמואל וינרב", בבני-ברק קרוי על שמו.
אמא דבורה (דורלי סנדברג)
נולדה בציריך שבשוויץ בכ"ה בתמוז שנת תרס"ו  1906, להוריה יהושע – תיאו סנדברג ואמה הינדה (לבית בולג). סבא יהושע נולד במערב פולין והיגר עם אחיו לשוויץ בתחילת המאה ה-20. סבתא הינדה נולדה למשפחה שווצרית ותיקה מאוד מהעיירה אנדינגן שבשוויץ. קורות המשפחה יחד עם שאר יהודי אנדינגן וונגנאו מזה כמה מאות שנים יצאו בשני כרכים. רק באנדינגן ולנגנאו ב"תחום מושב", הורשו היהודים לשבת במשך מאות שנים, וזאת לאחר שבימי הביניים ב"מגיפה השחורה" שרפו שם מאות יהודים ומאות שנים לא היה שם יהודים. על כל פנים יש תיעוד לכ-300 ויותר שנים אחרונות, כאשר עד סוף המאה ה-19 היו  יהודים מלנגנאו מנועים מלצאת מתחום הכפר, מלהתפרנס ברוב המקצועות, דלתות נפרדות ליהודים ונוצרים ועוד התעללויות שאפשר למצוא בגוגל ובויקיפדיה באתר: אנדיגן, שוויץ.                     
זה הישוב היחיד בשוויץ ללא כנסיה, ובשעתו היו שם 50% יהודים. כיום יש בכפר בית אבות יהודי ולאחרונה גם מלון כשר.
אמא דבורה, שגדלה בציריך עם אחיה מקס ואחותה הלן (חולץ) נחשפה בצעירותה לקונגרסים ציוניים בשוויץ. ב1929 הקונגרס הט"ז בציריך וב-1931 הקונגרס הי"ז בבאזל, ונדבקה ברעיון ההגשמה הציונית. היא למדה עברית ויהדות ועברה הכשרה להיות גננת בארץ הקודש. עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה ב1933 קיימה את החלטתה לעלות לארץ ועלתה לירושלים ב1934.
 
אמא עבדה בבית היתומות הכללי ועברה לישוב נוה יעקב, צפונית לירושלים כדי לחלוב פרות בארץ הקודש. היא עבדה בכפר אברהם על יד פתח- תקווה ועברה לרמת השרון שם הקימה את משפחתנו.

                                                תמונה 1             

                                             בבית אמי ואבי רמת השרון 1952-1942 

 
להוריי, דבורה ואהרון זמורה ז"ל נולדו במושבה ברמת השרון ארבעה ילדים בשנים 1938-1944. בגלל מלחמת העולם השנייה נפסק יצור התפוזים והוריי פינו חדר אחד מהשניים שהיו בבית לחנות גלנטריה וצעצועים. 
 
כל השבוע חנות ובשבת חלל של קדושה! 
 
בכל יום שישי וערב חג במשך עשר שנים אבא פינה את הסחורה מהשולחן הגדול שעמד במרכז החדר וכן את הסחורה שהייתה מונחת על הספה וחלקה מסביב. הכל נארז, נקשר והוסתר. הסחורה בארונות כוסתה בוילונות. רק ארון הספרים ותשמישי הקדושה שהיה מכוסה בכל ימות החול- הוסר כיסויו ונתגלה ב"הדרו".
 
השולחן כוסה במפה לבנה, מעומלנת ומגוהצת. מסביבו כסאות, ועליו נערכו שלוש סעודות. מי שאוכל שלוש סעודות בשבת ,מגיע לגן עדן אומרים חז"ל. בשבילנו הסעודות עצמן היו גן עדן: אימא בישלה על פרימוס ופתיליה דגים (ששטו באמבטיה ביום חמישי) עוף (שנלקח מהלול) ולפתן. כל אלה רק אחת לשבוע לכבוד שבת וכמובן חלות ויין.
 
והיו קידוש וזמירות וברכת המזון בלימוד פרשת השבוע. 
והחנות- פשוט לא הייתה! 
ורק אחרי ההבדלה אבא החזיר את החנות למקומה. כך מידי שבוע בשבוע ולפני החגים וליל הסדר, במשך עשר שנים, עד שהחנות הועברה למבנה הלול שבחצר. כמובן שהמשכנו לקדש ולאכל ולזמר ולברך בחדר בכל שבת כמקודם, אך ללא הכנה קפדנית כל כך של חלל הקדושה.
 
                        (מתוך ספר התחרות של "קרן עדי" "גבולות של קדושה", הוצאת כתר 2003)
 

מגורי משפחתי היו ברחוב אוסישקין 56.

שנות ילדותי היו קשורות לאדמת החמרה האדומה של רמת השרון. היה לנו פרדס גדול, שעובד בחלקו, ובחזית המגרש הבית עם רעפים. חדר אחד היה במשך השבוע חנות. חלק גדול מהזמן הסתובבנו יחפים והיינו עסוקים שעות רבות מגיל צעיר בעזרה בבית, בחצר ובחנות. היו תרנגולות, מעט ברווזים, חתולים בחצר וגם עכברים. לא הייתה מכונת כביסה ומקרר חשמלי, קרח הובא בעגלה מהרצליה, והחלב בכדים גדולים באופניים.

תמונה 2

 
 ברווזים בחצר הבית
 
תמונה 3
 
אהרון זמורה בן 70 ליד הבית

ארבע שנות לימודי הראשונות למדתי בביה"ס העממי, הכללי. רק מכיתה ה' (אחרי מלחמת השחרור) עברתי ללמוד בהרצליה בביה"ס "המזרחי". המנהל הראשון היה שלמה מלכיאל (ואשתו המורה הנערצת זהבה מלכיאל).

הפעילות החברתית הייתה בסניף "בני עקיבא" שנפתח באותה תקופה בהרצליה והלכנו ברגל בשבת לסניף. ברמת השרון היו משפחות דתיות מעטות אך היו מבוגרים רבים שהכירו את עולם המסורת, מחו"ל, והשתתפו בתפילות שבת. אמא ע"ה, ברוב תושייתה ובעמל רב, אספה (דרך הסבים) ילדים רכים והקימה גן ילדים של תנועת אמונה הדתית וניהלה אותו זמן רב. שכננו, אדון יגאל שהיה גם גבאי בבית כנסת עזר לה בהקמת מתקנים לגן. כמעט ועלה בידו להקים בי"ס דתי (המועצה אפילו הקצתה מגרש), אלא שהכספים מ"הפועל המזרחי" בירושלים להקמת בית ספר לא הגיעו.

תמונה 4  

ה"שלג הגדול"(בכל הארץ) חורף 1950 ברמת השרון לד קיר ה"חנות"

עם גמר בית ספר יסודי בהרצליה שלושת האחים הגדולים מהארבעה עברנו לפנימיות: ישיבת כפר הרואה, מקווה ישראל, ובית צעירות מזרחי בתל אביב (אני). שנים אלו היו מאושרות ופוריות עבורי, בת כפר שבקושי יוצאת מהבית עוברת למרכז תל אביב.

בית צעירות מזרחי- תיכון תלת שנתי וסמינר למורות (תפירה ומלאכה מחד ובישול וכלכלת בית מאידך) היו תקופה עירונית למהדרין. ברחוב דוב הוז, בין פרישמן לגורדון, ליד כיכר דיזינגוף וקפה כסית, העברתי חמש שנים עמוסות ומאושרות.

על בניין צעירות מזרחי ת"א ראו אתר האינטרנט ויקיפדיה.

ירושלים

עברתי לירושלים לשנת הלימודים תשכ' (1959-1960). למדתי בבית הספר לאמנות בצלאל. בשנה הראשונה רקמה ואריגה. המורה הייתה גברת קיינר, בוגרת ה"באוהאוז" בגרמניה, זכות גדולה, אך החלטתי לעברו ללמוד קרמיקה, ואני בוגרת המחזור השני של קרמיקה בבצלאל. למדנו מאחורי מתחם שנלר, כיום זה דיור מוגן "בית טובי העיר". בשעתו היה שם בית חרושת נטוש, ללבנים ורעפים עם ארובה ענקית, ומעבר לחומה ראינו ביום רביעי בצהריים אחת לשבועיים את מכוניות מלווי השיירה להר הצופים, יוצאות ממתחם שנלר. בחצר המפעל היו ערמות גדולות של אדמת "מוצא קאולין" מהמכתש בנגב וקוורץ. מהם הכנו בעזרת מערבלים ניידים את החומר. גם אובניים חשמליות לא היו, וגם חומר לשריפה גדולה לא היה. טמפרטורת השריפה הייתה עד אלף מעלות, והכל מינימליסטי. בשנה השלישית הכל התהפך וגברת גדולה עוגן הניפה את המחלקה. בזכות הצטיינותי זכיתי בשנה נוספת של סטאז' שהייתה גולת הכותרת של לימודי. בכל זמן לימודי בבצלאל עבדתי לפרנסתי שעות רבות ביום להוראת תפירה ומלאכת יד ואחר כך קרמיקה ואומנות.

בשנות השישים והשבעים במאה העשרים לימדתי בצורה אינטנסיבית בבתי ספר תיכוניים, סמינרים ומכללות בעיקר בירושלים. בתחילה היו אלו שיעורי תפירה ומלאכת יד ואחר כך בעיקר קרמיקה. בתי הספר העיקריים: תיכון "חורב", "בית צעירות מזרחי"- (בירושלים, בתל אביב ובבאר שבע). הסמינר למורים למלאכה פטאי בגבעתיים; במדרשה למורות לתזונה וכלכלת בית ובמכללת דויד ילין. כמו כן בערבים לימדתי שיעורי "ביעור הבערות", בהם למדתי תפירה לבנות שבאו ללמוד קרוא וכתוב. נתתי גם השתלמויות לגננות ומורות. כמו כן, השתתפתי בקבוצה מצומצמת, בראשות המפקח מר עוזי בירן, שגיבשה תכנית חדשה למלאכת יד ואמנות לבנות ולבנים עבור חטיבת הביניים (כיתות ז-ח-ט), שרק הוקמה אז. למרבה הצער כיום כמעט ואין לומדים את המקצועות הנ"ל אלא בחוגים על חשבון ההורים…

את הסטודיו לקרמיקה ב"בית אות המוצר הירושלמי" בדרך חברון 12, קיבלתי בשנת 1968 ופעלתי בו עד 31.12.2014 (46 שנים).

מרדכי שנהבי, מקיבוץ משמר העמק, היה הוגה ומייסד הבית המיוחד הזה. לפני כן מרדכי שנהבי הגה וייסד את "יד ושם" והחל לנהלו. חבל מאוד שאין זוכרים אותו. שני הספרים "פרקי חייו של מרדכי שנהבי החולם והמגשים" ניתן להשיג בהוצאת יד יערי, גבעת חביבה. (ראה ויקיפדיה)
 
תמונה 5

 
 

 פסל אריה – ים מקרמיקה על הגדר בחזית ביה"ס הגבוה לאמנות "בצלאל" רחוב שמואל הנגיד בירושלים 1963-4
 

יש בידי המשפחה גם תעודת הקרן הקיימת לישראל משנת תש"ו. "גן 100 עצים ביער הרב קוק על שם הרב שמואל בן רבי מרדכי וינרב, בני ברק, זקן בית המזרחי ומחלוצי התנועה הדתית לאומית, בהגיעו לגבורות: ו' טבת תש"ו. ניטע על ידי ידידיו ומעריציו לאות הוקרה על מסירותו לרעיון תקומת בית ישראל בארץ ישראל."

התעודה המקורית נמצאת אצל הנין, שמואל זמורה (בן אחי, שמעון זמורה ז"ל) בישוב בית חגי.

היער הנ"ל ניטע באזור לטרון ונשרף כליל במלחמת השחרור (1948), כשנתיים וחצי לאחר נטיעתו.

צאצאים רבים לסבא שמואל וסבתא צילה וינרב ז"ל, וב"ה כולם בארץ: מהגליל העליון, אזורי חיפה, תל אביב והשפלה; אזור עמק בית שאן והר הגלבוע; השומרון, ירושלים, יהודה והר חברון- ועד צפון הנגב: כפר מימון, סעד, שבי דרום ועוד.
 
תשע"ו, 2016

מילון

בית ספר לאמנות "בצלאל"
בצלאל היא האקדמיה הישראלית הלאומית לאמנות ועיצוב. בית הספר נוסד לראשונה בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20.

ציטוטים

”שנות ילדותי היו קשורות לאדמת החמרה האדומה של רמת השרון“

הקשר הרב דורי