מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1950 התחלתי ללכת אל גן הילדים, בכל בוקר אמי המנוחה הייתה מעירה אותי מוקדם להתכונן אל גן הילדים, התלבשתי בתלבושת אחידה ויחד צעדנו אל הגן. אני ושאר הילדים עמדנו בכניסת הגן, שם הייתה מבצעת הסייעת בדיקה ניקיון, כל הילדים היו מחויבים להגיע אל הגן עם ציפורניים נקיות וללא כינים, מי שלא עמד בדרישות , נשאר אל מחוץ לגן ביום זה. חלפה שנה ואני עולה לכיתה א', נרגש עומד בפתחו של היום הגדול. בבית הספר החוקים היו נוקשים עד מאד, הגעה לבית ספר הייתה מחויבת עד השעה 8:00. חשוב היה לא לאחר, מי שאיחר נשאר אל מחוץ לשערי ביה"ס.

יום הלימודים נפתח עם ארוחת הבוקר שאותה סעדנו בחדר האוכל של אולם ביה"ס. בסיומה היה מתחיל יום הלימודים עם הצלצול, התכנסו כל אחד לכיתתו והתחלנו ללמוד. ביום הלימודים יצאנו לשתי הפסקות, אחת בשעה 10:00 ואחר כך שוב בשעה ב- .12:00 בשעה זו היינו מתכנסים שוב בחדר האוכל הגדול לארוחת צהריים על חשבון בית הספר. בשעה 14:00 היינו חוזרים אל ספסל הלימודים עד השעה 16:00. בסיום יום הלימודים היו התלמידים הבוגרים חוזרים בכוחות עצמם כל אחד אל ביתו, התלמידים הצעירים המתינו להוריהם. באחד מימי ילדותי, כאשר שיחקתי עם חבריי בגולות, הגיע לפתע ילד צעיר (לא יהודי), שלא היה אחד מחבריי והכה אותי  בראש עם חפץ כהה, כתוצאה מכך ,נפצעתי בראשי ונפתח לי פתח. אני לא וויתרתי ולמרות הפציעה התחלתי לרדוף אחריו, כאשר תפסתי אותו השלכתי אותו לברכת הביוב. כשנודע לאביו על המקרה, האב התרגז לקח אקדח,  והחליט לסגור איתי חשבון. למזלי הרב באותה העת עבד הדוד שלי במשטרה והיה מקושר עם פקידי ממשל צרפתיים. כך ניצלו חיי מתכנית האב שנעצר זמן קצר, אחר כך ונלקח לבית המעצר ושם טופל העניין.

מרוקו ארץ ילדותי נשלטה תקופה מסוימת על ידי הצרפתיים. באותה התקופה אפשר היה למצוא בה גוונים שונים. מחד עושר רב לצד עוני, מודרניות לצד פרימיטיביות ואנאלפביתיות. הגיוון הרב מתקשר לחיי בכמה מישורים. בגיל 10 נחשפתי לראשונה למחלה חדשה שנקראה גזזת, כל יהודי שהיה מעוניין לעלות לארץ ישראל חויב לעבור טיפול מניעתי נגד הגזזת. חיי היהודים במרוקו היו טובים ומוגנים וזאת בזכות המלך, שאהב ודאג ליהודים בארצו. בשנת 1958-1959 הגיע לביקור נשיא מצרים נאצר, שהיה ידוע בשנאתו כלפי העם היהודי ומדינת ישראל לבקר את הנסיך חסן שהיו ידידים קרובים שנים רבות. בעת מסעו ברחבי מרוקו ביקרו שני המכובדים בעיר קזבלנקה, היה זה אחד מימי שישי מיד לאחר תפילת ערב שבת. באותה השעה יצאו מתפללי בית הכנסת חזרה לביתם כשהם חובשים כיפות בצבעי כחול ולבן (צבעי דגל ישראל). נאצר שהיה ידידו הקרוב של הנסיך תהה כיצד יתכנן הדבר שיהודים יסתובבו עם סמלי מדינת ישראל באופן מוצהר וגלוי ושאל את מארחו כיצד קורה הדבר. לאחר הביקור החל העם, להציק ליהודים ורבים סבלו מהטרדות השכנים המוסלמים. כשנודע למלך מוחמד החמישי על כך, הוציא צו מלכותי ובו הזהיר שמי שיפגע ביהודי דמו בראשו. זמן קצר לאחר מכן פקדה את מרוקו רעידת אדמה חזקה שגרמה לחורבן והרס, אחת הערים שנפגעה באורח קשה הייתה העיר אגדיר. בה נהרגו למעלה מ- 35,000 תושבים ומתוכם 1500 יהודים. בזמן פינוי ההריסות וגופות הנספים, החלו גנבים לבזוז את הגופות שעליהם היו תכשיטים רבים וחפצים יקרי ערך. מלך מרוקו מוחמד החמישי, שהיה ידוע באנושיות, הוציא פקודה כי מי שייקח מן הגופות דמו בראשו ויהיה צפוי למיתה אם ייתפס. שנת 1961, הייתה שנה משמעותית. המלך מוחמד החמישי נפטר. השעה הייתה שעת צהריים ולפתע החלו צעקות רמות ברחובות. יצאתי אל הרחוב וראיתי, המון אנשים בוכים ומכים בראשם על האבל הכבד שנפל. כששאלתי את אחד ע מעוברי האורח, על פשר הדבר, התברר לי שהמלך נפטר וכמו שאומרים בערבית "המלאכ מאת". מותו של המלך, החל לזרוע פאניקה ובהלה בקרב היהודים, שכן בנו הנסיך חסן היה ידוע כשונא יהודים. הקהילה היהודית החלה להתכנס רבנים ומנהיגי הקהילה, החליטו שעל כל היהודים מבוגרים וצעירים לצאת אל הרחובות ולקרוא תהילים.

בזמן שהיהודים קראו תהלים, תושבי מרוקו הערבים השתתקו. ביום קבורת המלך, מנהיגי הקהילה החליטו לקחת את כל צעירי הקהילה אל ראבאט עיר הבירה. אני בשעה זו הייתי בנאם, שם ראיתי שרבים בזמן תהלוכת מסע הקבורה השליכו עצמם ממרפסות הבתים. המלך מוחמד החמישי, לפני מותו השאיר מכתב צוואה לבנו, שכן ידע שחסן בנו אינו נמנה עם אוהבי היהודים. הנסיך חסן הצטווה לפתוח את מכתבו של האב מיד לאחר טקס הקבורה. במכתב הזהיר המלך את בנו לבל יפגע בתושבי מרוקו היהודים, במכתב מבקש האב מבנו להמשיך את משנתו ואף מוסיף ואומר שאם ינהג בכבוד ובאהדה כלפי היהודים, אלה יחזירו לו תמורה ובכך תשמר ממלכתו ותמשיך לשגשג. הנסיך חסן קרא את המכתב והחליט לממש את בקשת אביו ונהג ביהודים בכבוד. בימי יום הכיפורים נהג להגיע אל תפילת הנעילה והצטרף לשיעורי התורה. מנהיגי ורבני הקהילה נהגו לקבל אותו בכבוד והיו מברכים את האורח המכובד בברכה. החיים במרוקו, לא היו קלים לתושביה היהודים שנולדו בכפרים ורבים מהם נדדו אל העיר הגדולה בתקווה למצוא בה פרנסה. רובם התיישבו בעיר קזבלנקה, התושבים החדשים נהגו לשכור דירות זולות. אני חייתי באחת השכונות הסמוכות. באותה העת לא היו מים זורמים בבית, תנור, או שירותים. בכל בית וכך גם אצלנו, היה בנמצא דוד חימום, בכל שבוע היה מגיע ערבי וממנו היינו קונים מים באופן קבוע. דוד החימום שימש לבישול, מקלחת ושימושים נוספים. בנוסף בבית היה גם תנור בישול עשוי חימר, את תנור החימר היו מבעירים באמצעות גחלים. מאוחר יותר התקדמנו והתחלנו לבשל על פרימוס נפט. למרות כל הקשיים החיים היו טובים, אורח החיים התאפיין בעיקר בשכנות טובה, עזרה הדדית. המשכורת שהרווחנו הייתה בעיקר להוצאות מגורים ובילויים. בגיל 15 התחלתי לעבוד כסדר בבית דפוס,

העבודה הייתה מהנה ואני נהניתי להגיע אל העבודה בכל בוקר. באותה העת החל גיוס לצבא מרוקו של כל תושבי המדינה. אם היוודע הדבר, החלטתי שעליי לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ. בקשתי לקבל דרכון באותה העת נדחתה, היות ובמרוקו רצו לגייס נערים צעירים לצבא. הבוס שלי שהיה נוצרי ממוצא צרפתי, שמע כי בקשתי לדרכון נדחתה, קרא לי למשרדו ואמר לי רפי אל דאגה, חכה זמן קצר והכול יסתדר ואכן לאחר יומיים היה בידי דרכון יציאה ממרוקו.

לפני יציאתי הציע לי הבוס לעלות לצרפת, שם יוכל לסדר לי עבודה באחד מבתי הדפוס של חברתו. הבוס שלי ניסה להניע אותי מלעלות לארץ ואמר רפי החיים בארץ קשיים וקשה למצוא בה עבודה.  למרות שביקרתי בבית הדפוס במרסיי והבוס צייד אותי במכתב המאפשר לי למצוא עובדה ולקבל עזרה על מנת שאוכל להשתקע בצרפת, הייתי נחוש לעלות לישראל. העלייה לארץ הייתה רצופה בקשיים, היא ארכה זמן רב ולרוב הייתה מעייפת. לא אשכח בזיכרוני את היום בו הגיעו אלינו הממונים ואמרו לנו הלילה אתם עוזבים את מרוקו, בזמן קצר ארזנו את החפצים אלה הועלו למשאית ואותנו הסיעו במוניות אל תחנת הרכבת. ברכבת נסעו אל העיר טנגאר, משם הפלגנו באנייה אל לאלזיזרס שם המתנו כחודשיים במחנה מעבר לעולים. לאחר המתנה במחנה העולים הועברנו למחנה עולים נוסף בשם קונדרנס, שם שהינו כחודש וחצי ואז הוטסנו בטיסת אל – על אל הארץ.

בתאריך 27.12.1962 הגענו אל העיר לוד, שם ביקשנו אני ומשפחתי להתגורר בעיר באר שבע, אני זוכר שנציגי הסוכנות לא הסכימו והחל ויכוח לבסוף הוחלט החליטו נציגי הסוכנות שנעבור לדימונה ללא ידיעתנו. אל העיר הגענו בשלוש בלילה, משפחתי ואני האמנו שהגענו לבאר שבע, בבוקר התברר לנו שאנו נמצאים בעיר אחרת. בתקופה הראשונה בארץ היה לי מאד קשה בעיקר העובדה שלא ידעתי לדבר עברית ועלו בי מחשבות לחזור למרוקו, לאחר שכנוע ההורים החלטתי לבסוף בארץ ובעיר דימונה ועל כך אני שמח ואין לי רגשי חרטה. בשנת 1967 לאחר שחזרתי ממלחמת ששת הימים נישאתי ב – 5.9 ולאחר מכן נולדו ילדי והקמתי משפחה בארץ. במהלך 1973 לחמתי במלחמת יום הכיפורים. היום, אני פנסיונר בן 72 שמח על כל החוויות והשנים שעברתי בארץ. שמח וגאה על המשפחה שהקמתי, משפחה מלוכדת ומגובשת, גאה ברעייתי ובנכדיי ונכדותיי המהווים עבורי גאווה רבה שאחד מהם אורי איבגי.

הסיפור האישי שלי יהווה חלק מההיסטוריה האישית והלאומית. של ארצי ומשפחתי שאני חלק מרכזי בה. הרעיון לקחת חלק בכתיבת סיפור אישי עבורי מעורר בי גאווה ושמחה לקחת חלק בפרויקט זה.

מאלבום התמונות

הזוית האישית

הסיפור האישי שלי יהווה חלק מההיסטוריה האישית והלאומית. של ארצי ומשפחתי שאני חלק מרכזי בה. הרעיון לקחת חלק בכתיבת סיפור אישי עבורי מעורר בי גאווה ושמחה לקחת חלק בפרויקט זה.

זו הייתה הזדמנות לספר לנכדי את כל מה שישב על ליבי כל השנים.