מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מרוסיה גאלתנו היציאה מברית המועצות

הסבתא מספרת
הסבתא עם הנכדה
המשפחה, חברים ומכרים רבים המתינו להם ליד כבש המטוס ובדמעות של שמחה והתרגשות שרו

שמי חיה שרה גולדא שיינר. נולדתי בי"ב בכסלו ה'תש"ב להוריי הרב אהרון מענדל והרבנית נחמה לאה חזן. עלינו לארץ בשנת ה'תשכ"ז.

הנכדה לאהלה גורדון  מתעדת את סיפורה של סבתא שיינר.

הולדתה 

סמרקנד, אוזבקיסטן, י"ב כסלו תש"ב…1942

"מזל טוב" תינוקת קטנה נוספה למשפחת חזן.

כשסבתי נולדה שרר רעב נורא בסמרקנד, ולא היה מה לאכול, סבתה הייתה הולכת כל בוקר ליד בסיס צבאי הסמוך, ואוספת את קליפות תפוחי האדמה אשר נזרקו מהמחנה,  היא הייתה רוחצת אותם היטב בנהר, ומאותם קליפות היא הייתה מבשלת מרק דל. לפעמים אמה של סבתי הייתה גם מוכרת בשוק השחור* "ליפיושקה" (-פיתות) ומרוויחה מעט כסף. אביה של סבתא, אהרון, שירת בצבא רוסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה. וכשקיבל חופשה קצרה מהצבא הוא עמד לנסוע ברכבת למשפחתו שהתגוררה בעיר אודסה . אלא, שבזמן ההמתנה ברציף הרכבת, הוא פגש ביהודי שחיכה אף הוא ברציף. תוך כדי המתנה, התפתחה שיחה ביניהם. סבי סיפר לו שהוא ממתין לרכבת הנוסעת לאודסה כדי להיפגש עם משפחתו.  "אודסה?!"-שאל היהודי –"אודסה הופצצה על ידי  הגרמנים ימ"ש, ואין לך לאן לנסוע!  סע לסיביר או לקזחסטן" – המשיך היהודי – " נצל את האפשרות, טרם הגיעו הנאצים, לאזורים האלו וסע מיד לשם".

בהשגחה פרטית הגיעה רכבת שנוסעת לקזחסטן, אולם בידיו של סבי לא היה כסף לנסיעה. באין ברירה הוא נתלה על דפנות הרכבת מבחוץ. הוא  נאחז בברזלים, בזיזים ובליטות שהיו על הרכבת. וכך הוא נסע במשך כל הנסיעה שערכה שבוע ימים! בדרך נעצרה הרכבת בעיר טשקנט, אביה של סבתי ניצל את ההזדמנות, והלך למרכז לחיפוש קרובים (באותם ימים הוקמו מרכזים המיועדים  לסייע לפליטי המלחמה למצוא את קרוביהם) כדי לחפש את בני משפחתו, בין שמות הפליטים הוא מצא את שמות בני משפחתו, וגילה שנולדה לו בת (-סבתי, חיה שרה גולדא) אך למרבה הצער גילה שבנו בן השנתיים נפטר מטלטולי הדרכים.

נישואיה

בולשובה, רוסיה, ט' אדר תש"כ…

"מזל טוב" עוד בית הוקם בישראל החתן הרב משה שיינר וזוג' חי'ה שיינר. 200 זוגות עינים נצצו אל מול המחזה.

בחתונה השתתפו הרבה מאוד יהודים, ומתוכם רבים מחסידי חב"ד.

העלייה לארץ

…בולשובה- פרבר ליד מוסקבה שברוסיה, תשכ"ז…. מול משרדי הק.ג.ב,  קור עז של מינוס 30 מעלות.

לאחר סירובים חוזרים ונשנים לבקשות יציאה ועליה לארץ. מצאו את עצמם, סבי וסבתי, עומדים מול המקום הארור הזה- הק. ג. ב, בבקשת אישור נוספת ליציאה מרוסיה. "מה עושה כאן משפחה בת ארבעה נפשות במקום הזה?" הרהר לעצמו הפקיד בכניסה, אך להם לא היה כבר מה להפסיד. "מה רצונכם?" שאל הפקיד, "אני מבקש לדבר עם אחד הבחירים" אמר סבי. הפקיד הושיבם בספסל שעמד בצד, בשעה שהוא הלך לטפל בעניין. לאחר כמה רגעים הובילם הפקיד אל הקצין, "מה הבעיה?" שאל, סבתי אמרה  "יש לי ארבעה ילדים…" מה? אין כאן גן או בית ספר?" התפרץ הקצין בחמת זעם. "אנו אנשים דתיים, שומרים שבת, כשרות…". השיבה סבתי. "ומה יהי' בישראל" שאל הקצין. "יש לנו הורים שיעזרו לנו"  ענתה סבתא. "שבי" פקד עליה המפקד וקרא לסבי ( סבי שירת בצבא רוסיה ונשבע אמונים ל"אמא" רוסיה וזה הופיע ברישומים של הק.ג.ב.) הקצין זעם וסינן מבין שיניו  "או שתירקב בכלא או ש…. בכל מקרה מכאן אתה לא תצא"!!!. סבי וסבתי קמו, והם יצאו מהבניין. תוך כדי  יציאתם, סבתי פנתה לסבי ואמרה לו: "בוא נלך למשרדי ה"אוביר" אולי שם יצלח מזלנו?".

בהגיעם למשרדי ה"אוביר, הם ניגשו לאחת הפקידות, והיא בחיוך רחב שאלה – "מה רצונכם"? אנחנו רוצים להגיש בקשה נוספת ליציאה מברית המועצות. "האם כבר הגשתם בקשה לאחרונה? "כן, למרות שאנחנו יודעים מראש את התשובה שנקבל. תוך כדי שסבתי מדברת הרימה הפקידה את שפופרת הטלפון ושוחחה בשקט עם מישהו … בסיום השיחה שאלה את סבתי "מי אמר?!". "והאם קיבלתם כבר מענה לבקשה?" "לא" ענתה סבתא. הפקידה הורתה לנו לעזוב את המקום ולחכות לתשובה בבית. סבא וסבתא חזרו הביתה וחיכו בחשש כבד לבאות. בשבת בבוקר, לאחר שאחרון המתפללים עזב את ביתם, הגיע לפתע שוטר וביקש לחתום על מסמך. סבתי ענתה שהיות והיום הוא יום שבת אסור להם לחתום. השוטר אמר בסדר והלך. ואז סבתי הבחינה שהכניסו לתיבת הדואר שלהם מכתב שצבעו ירוק. זה אומר שהאישור המיוחל הגיע סוף סוף. בהתרגשות רבה הכניסה סבתא את המכתב לביתה, וחיכתה בקוצר רוח לצאת השבת. ואכן….אלא, שבימי ראשון משרדי האוביר סגורים, ולכן רק ביום שני בבוקר סבי נסע למלא טפסים אחרונים ולקנות כרטיסי טיסה. במהלך ההתרוצצות  בין משרד למשנהו, אחת הפקידות הרימה את קולה על סבי. סבי עמד חסר אונים ומבויש. אחת הפקידות שהבחינה בנעשה, סימנה לו בידה לגשת אליה. היא ביקשה לדעת על מה המהומה . סבי סיפר לה שהוא עומד לטוס לארץ ישראל [לשאר הפקידות הוא לא פירט על היעד כמובן]. היא הסבירה לו שעליו לנסוע למוסקבה ולאחר שיסיים שיחזור אליה.

"מה אוכל להחזיר לך טובה על כל מה שעשית למעני? "היא הביטה בעיניו של סבי ולחשה "מסור ד"ש חמה למולדת שלנו אנו  מתגעגעים אליה" שניהם פרצו בבכי.

מרגע שהיתר היציאה היה בידם של סבי וסבתי הם לא רצו להישאר שנייה מיותרת על אדמת ברית המועצות ומאחר שטיסות היו פעם ב… הם העדיפו להיטלטל ברכבת עם ארבעה זאטוטים בתנאים של אז… ממוסקבה לווינה.

הידיעה עברה מפה לאוזן ורבים המלווים שבאו להיפרד מהם. היו אלה רגעים קשים של מי שלא יודע מתי ואם יפגשו שוב.

הם עלו לרכבת יפה ונסעו בה במשך כמה ימים עד שהגיעו בחג הפורים לווינה שם הסוכנות שיכנה אותם ועוד כמה משפחות יוצאי בריה"מ במלון. ודאגו למסיבת פורים חגיגית, בה דודתי בתי' שהייתה כבת שש שרה לפני כולם "הבאנו שלום " וכול הנוסעים התרגשו לשמוע את שירת הילדה הקטנה בשפת העברית. מעט לפני חג הפסח עלו על מטוס לארץ המיוחלת. המשפחה, חברים ומכרים רבים המתינו להם ליד כבש המטוס ובדמעות של שמחה והתרגשות  שרו "ממצרים גאלתנו".

מילון

אוביר
מחלקת האשרות וההיתרים במשרד הפנים הסובייטי.

ק.ג.ב.
הק.ג.ב ("קומיטט גוסודרסטוונוי בזופסנוסטי", ברוסית: Комите́т Госуда́рственной Безопа́сности (מידע • עזרה); КГБ – "הוועדה לביטחון המדינה"; בעבריתמתועתק גם בצורת: קג"ב, קרי: קָה-גֶה-בֶּה) היה הגוף המרכזי שעסק בריגול והיה ארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות, החל מ־13 במרץ 1954 ועד ל־6 בנובמבר 1991. המפקדה הראשית של הק.ג.ב. הייתה בכיכר דזרז'ינסקי 1 (כיום לוביאנקה) שבמוסקבה. תפקידי הקג"ב כללו ריגול נגדי, מודיעין חוץ, חקירת פשיעה חמורה, אבטחת אישים ומתקנים רגישים, אבטחת הגבולות, פיצוח צפנים וריגול אלקטרוני ומאבק בחתרנות ומתנגדי המשטר הסובייטי

ציטוטים

”זכינו לעלות לארץ ישראל ולחיות בגלוי חיים יהודיים מלאים. “

הקשר הרב דורי