מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטבריה ב – 18 לנובמבר 1945, הבן השישי למשפחה בת 7 ילדים. אבי, שאול מראד (מרדכי), דור חמישי למשפחה ששורשיה מפרס (לדעתי זקני המשפחה ממשפחת מרדכי היהודי), נפטר בהיותי בן 17.

אביו, שהיה ירקן, נפטר מהכשת נחש שהיה בתוך ארגז ירקות בהיות אבי בן 10.

אמי, רחל תשתש (זיתוני) עלתה ארצה מדמשק שבסוריה בשנת 1934. אימי הושמה במחנות מעצר והושבה לסוריה לאחר שנתפסה פעמיים כשהיא "הוברחה" את גבולות הארץ. אבי היה מנהל העבודה של אחיה של אמי והוא התבקש על ידם לצאת לסוריה, להתארס עמה ולהעלותה ארצה מתוקף איחוד משפחות. בהגיעם ארצה, הורי התחתנו ומאז 1935, ילדו כמעט בכל שנתיים או שלוש, 7 ילדים: 5 בנים ו-2 בנות. אחותי הצעירה ביותר נולדה בתאריך 30 דצמבר 1948 (חצי שנה אחרי הכרזת העצמאות בישראל).

בתחילת ילדותי, עד גיל 8, משפחתי גרה בדירה קטנה בת 2 חדרים בתוך חומות העיר העתיקה בטבריה, מטרים ספורים משפת הכנרת. המים לא זרמו בברזים וצריכת המים השוטפת לשתיה וקיום המשפחה בבית היו בעזרת העברת מים מהכנרת בדליים לתוך מטבח ביתנו.

אבי (סבא רבא של עמית משיח, נכדתי) היה פועל בניין ובהמשך התקדם להיות ראש קבוצת עובדי בניין, שסללו את הדרך מטבריה לצמח שבעמק הירדן. מאחר שלא תמיד נמצאה עבודה להמשך קיומה של המשפחה, נאלץ אבי למצוא לו עבודה להשלמת הכנסה כדייג בכנרת. מתוך כך, ומתוך קרבת ביתנו לשפת הכנרת והשימוש במימי הכנרת לצרכי הבית, הפכתי מהר מאוד לשחיין טוב ומדי פעם, הורי היו מסבירים את שמי – אמנון – שחיין כדג בכנרת. עם רבות השנים, אני, כמו כל אחי, הפכנו לשחיינים מצטיינים. זכור לי עד היום שבהיותי בגיל 16 התפרסמה כתבה גדולה בעיתון הצפון עם תמונה ענקית בדף הראשון של העיתון, של כל המשפחה, כש-4 אחים צלחנו את הכנרת, מעין–גב לטבריה (12 ק"מ). אבי והאח החמישי ליוו אותנו בסירת משוטים לאבטחה ולתגבור תזונתי (סוכר ענבים). ברבות הימים – 2 אחי האמצעיים בחרו בדייג כמקצועם העיקרי, אחד משניהם אף נפטר בתאונת דייג תת-ימי בכנרת.

עם בגרותי ולקראת גיוסי לצה"ל, התפרסמו בעיתונות הארצית, כתבות על גיוס מתנדבים לחיל הים, לשייטת הצוללות. היה זה ענף חדש בצה"ל ואני התלהבתי מאוד, ולפני הגיעי לגיל 18, התנדבתי לצוללות בחיל הים הישראלי. שירתתי בחיל הים על הצוללות הראשונות בצה"ל : התנין והרהב, שלוש וחצי שנים (כולל 14 חודשי צבא קבע), שבהם שמשתי רב-סמל מכונה. 8 חודשים לפני שחרורי מצה"ל, יצאתי לבסיס חיל הים הבריטי – למספנות בעיר פורטסמות' על חוף תעלת לה-מאנש (בדרום אנגליה), לשיפוץ והכשרה של אחת מ-2 הצוללות היותר חדישות (לאותה עת) – הדקר והלוויתן, לקראת הבאתן ארצה (אח"י – אניית חיל הים). חודשיים לפני חזרתי ארצה הוצע לי לחזור ולהתגייס לקורס חובלים (קצינים בים), אך סירבתי מאחר שרציתי להמשיך ללמוד, ולפנות למקצוע הוראת החינוך הגופני והתמחות בחינוך הימי.

השתחררתי מצה"ל בפברואר 1967, ו-10 חודשים אח"כ, עם הפלגתה של "הדקר" בדרכה ארצה, 25 לינואר 1968, הצוללת טבעה ולא נמצאה, רק 31 שנים לאחר מכן בשנת 1999. פחות משנה אחרי שחרורי מחיל הים, התחלתי את לימודי להוראת החינוך הגופני במכון וינגייט ליד נתניה, כשההתמחות העיקרית שלי הייתה חינוך וספורט ימי והשניה גאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. בשנת 1969 קבלתי תעודת הוראה, והתחלתי את עבודתי בהוראה בחינוך ובספורט הימי. תוך כך עבדתי גם כמדריך לספורט בחינוך המשלים (הא-פורמלי) ובהמשך כמנהל בית נוער. התקדמתי בהוראה ובמרוצת השנים התמניתי לסגן מנהל ביה"ס ובשנת 2000, עם פרוץ האינתיפדה השנייה, זכיתי במכרז למנהל ביה"ס לחינוך וספורט ימי הגדול בארץ (ת"א יפו והרצליה). בשנת 2010 פרשתי לגמלאות, אחרי 42 שנות הוראה, בכל שנות ההוראה עבדתי והתנדבתי גם בחינוך הא-פורמלי (מנהל בית נוער ביפו) ובספורט הימי כרכז שבט צופי ים ביפו, הייתי יו"ר איגוד הקאייקים בישראל (4 שנים), ניהלתי את המועדון הימי של הפועל תל אביב בחתירה, קאייקים ובשייט, וכיום משמש כחבר בהנהלת איגוד החתירה הישראל .

ועתה לחיי המשפחה שלי

עם סיום לימודי בחינוך הגופני במכון וינגייט, הכרתי את אשתי הראשונה, חנה, סבתא של עמית, עמה ילדתי 2 בנות: ליאת הבכורה (אמא של עמית) וגלית הצעירה. במרוצת השנים נפרדתי מאשתי, חנה והקמתי משפחה שנייה עם נעמי (אותה הכרתי דרך בנה – אסף, שהיה חניך שלי בצופי ים יפו), אלמנה עם 3 בנים. המשפחה התרחבה באחת: אני עם 2 בנותיי ונעמי + 3 בניה ושנה אח"כ ילדנו במשותף בן שישי – ניר. אסף היה מדריך ורכז שכבה בשבט צופי ים יפו והדריך את חוג ההורים גם בזמן שרותו בצנחנים, עד יום נפילתו. בעקבות פיגוע הטרור במלון פארק בנתניה שהיה בערב סדר פסח תשע"ב בו נהרגו חוגגים יהודים, צה"ל החל במבצע לטיהור קיני המחבלים בגדה בשליטת הפלסטינים, במבצע חומת מגן, וב-9 לאפריל 2002 בשעה 07:15 לקראת הפסקת האש, אסף, הבן האמצעי של נעמי, הבן שלמעשה היה החוט המקשר בינינו, שהיה מפקד פלח"ן צנחנים נהרג בשכם.

מאותה שנה ואילך התחלנו במפעלי הנצחה לאסף, שהיה בוגר צופי ים יפו, בעיקר באירועי שייט ופעילויות ימיות: משט ארצי של כל חניכי צופי ים, אליפות ישראל לנוער בשייט, אליפות האביב ביאכטות ובכלל שבוע של אירועי שייט וים בכל חודש אפריל.

עוד בחייו של אסף, בני הצעיר – ניר, גדל, למד והתחנך בצופי ים תל אביב ועבר לעבוד ולהדריך בצופי ים יפו.

שלוש שנים אחרי נפילתו של אסף, בתי הבכורה התחתנה עם טל משיח, בוגר צופי ים חיפה, מדריך ומפקד סירה. גם בתי השניה התחתנה עם בוגר צופי ים וכיום יש להם 4 בנים. טל התגייס לחיל הים, התנדב לקצונה ושירת על ספינת טילים (אח"י רשף), והמשיך בשרותו בצה"ל 25 שנה והשתחרר בדרגת סגן-אלוף. כיום טל האב, מפליג מדי סופ"ש ומשתתף בתחרויות שייט ביאכטות, במהלך הכרותינו עם משפחת האבא טל משיח, נודע, שגם בני משפחתו שלו למדו ושרתו בענף הים: אמו של טל, דבורה – סבתא של עמית הייתה בגדנ"ע ים והגיעה לדרגת מפקדת סירה, אביו של טל – יוסי (סבא של עמית) עבד 6 שנים כקצין חשמל בצי הסוחר הישראלי, וגם סבא רבא של עמית (דב דולינסקי – הסבא של טל), עבד כ-30 שנה בצי אניות הנוסעים ובהמשך באניות הסוחר הישראליים.

גם כיום ליאת וטל משיח : מבלים חלק מרכזי מחופשותיהם בהפלגות משפחתיות                              .

לפי דברים אלה, ההיסטוריה של כל ענפי משפחתה של הנכדה – עמית משיח היו יורדי ים, (2 הסבא-רבא שלה, 2 הסבאים, סבתא אחת 3 דודים ואבא). הם היו חובבי הים ועבדו כשייטים ומפקדים בכלי השייט השונים, כולל בחינוך ובספורט הימי של מדינת ישראל לאורך כ-80 שנים, אז איך שהנכדה הזו שספגה כל כך הרבה היסטוריה משפחתית – ימית ואהבת הים לא תהיה גם היא חניכה בצופי ים ?! ואמנם כבר בשנה שעברה, עמית התגייסה לצופי ים הרצליה, וזו השנה השנייה שעמית מקפידה לצאת בכל ימי שלישי ושבת לשבט צופי ים הרצליה וללמוד את תורת הים והשליטה בו. מאחלים לה שהתחביב הזה, של משפחתה ושלה, יהווה חלק ממורשת ארוכת שנים (של 5 דורות).

חלק מרכזי מחייה של נכדתי עמית: החינוך לערכים (משמעת, סדר וניקיון), כייף והנאה (ניצול הים לנופש וספורט), אהבת הטבע (והים כחלק ממנו), אהבת א"י (הכרת הגבולות הימיים של הארץ), תורת ישראל (זבולון על שפת ימים ישכון), וכמובן , פיקוד ומנהיגות (שליטה בכלי השייט, במרחבי הים ובמרחבים הגאוגרפיים האחרים) להמשך החיים הטובים.

הזוית האישית

אני עמית משיח

למדתי מסיפור זה המון על המורשת המשפחתית שלי וראיתי שהים היה חלק מרכזי בחיי המשפחה יותר מאשר בשלושת הדורות שאני מכירה. המורשת המשפחתית לאהבת הים לימדה אותי ערכים חשובים ואחריות והחשוב מכל, אני נהנית בים והים הפך להיות חלק מהתכניות השבועית שלי.

אנחנו, סבא אמנון ועמית משיח אהבנו מאוד את מפגשי תכנית הקשר הרב דורי. חיכינו ליום שני בשבוע, יום המפגש השבועי בפרוייקט זה. אני חושב שפרוייקט זה חשוב מאוד להעברת המורשת המשפחתית מאב לבנו מבחינת ו"הגדת לבנך", במקרה זה מסב לנדכתו.