מאגר סיפורי מורשת

בחרתי לספר לכם על סבא וסבתא רבא, שיבדלו לחיים ארוכים, מצד סבתי מאירה שתחי', כי מצד סבא יואל, הוריו נפטרו לפני שנולדתי. סבא-רבא שלי, שלמה, נולד בעיר צנעא שבתימן והוא הבן הבכור במשפחתו, שמנתה עוד ארבעה אחים ואחות. שם המשפחה היה שוקרי (=שי). סבתא-רבא שלי, רומיה, גם היא נולדה בצנעא והיא הבת השניה במשפחתה. לאביו של סבא-רבא קראו יחיא ולאמו סעדה. בצעירותו, למד סבי בבית מדרש תנ"ך. כשהוא היה בן 16 נפטר אביו, ועל מנת שלא יקחו את אחיו לבית יתומים ויאסלמו אותם, הוא לקח את המשפחה תחת חסותו. סבי היה אחראי לכלכל את שני האחים הגדולים יותר – שמואל ויששכר – בעוד אימו, סעדה, טיפלה בשלושת האחרים. היה מאוד קשה להתפרנס באותה תקופה, ולכן, על אף שהשתדל, לקחו את אחיו שמואל ויששכר לבית יתומים למספר חודשים. משם הם היו בורחים מידי פעם בגלל הרעב. בגיל 23, התחתן סבא-רבא שלמה עם סבתא – רבא רומיה, שהייתה בת 18, ולאחר שנה נולדה הבת הבכורה ברכה.

כאשר ברכה הייתה בת שנה, הם עלו ארצה במבצע "מרבד הקסמים" יחד עם דודה-רבא לאה (אחותה של סבתא רומיה) ובני משפחתה, מבצע שכלל דרך ארוכה ומייגעת ברגל, משאיות, מחנות מעבר ולבסוף, במטוסים שלקחו את כולם לארץ ישראל. באותה תקופה התחוללה בארץ מלחמת השחרור. חודש לאחר הגעתם, הגיעה לארץ גם אימו של סבי עם שאר הילדים ואחיו חיים עם בני משפחתו. גם אביה של סבתא-רבא רומיה, שלום ז"ל, הגיע באותו זמן. כך במשך תקופה של כ-6 חודשים הגיעה כל המשפחה.

לארץ הם הגיעו בחוסר כל, כי בעלייתם למטוס אמרו להם להשאיר את כל הכסף והזהב בתימן, בתואנת שווא שבארץ הוא לא יהיה יעיל. משדה התעופה לוד בו נחתו, הם פוזרו למקומות שונים ברחבי הארץ: פרדסיה, ראש העין ועוד מחנות עולים שונים. במחנות הייתה המון צפיפות, 4 משפחות בכל בית, וסבי וסבתי שהו במקום כזה, מחנה עולים עין שמר, במשך חצי שנה. התנאים היו נוראים, נולדו הרבה תינוקות והיה קשה לטפל בהם בצורה נאותה, וזה היה כר נוח לכל מיני חוטפי ילדים – הם היו לוקחים ילדים מהוריהם בתואנות שונות ומוסרים אותם לאימוץ ללא ידיעתם של הוריהם. ללאה, אחותה של סבתא רומיה, גם נחטף ילד בצורה כזו -חנן.

         

סבא וסבתא רבא, רומיה ושלמה

סבתי מאירה גרה עם משפחתה במושב גאולים (אזור השרון) יחד עם שבעת אחיה ואחיותיה. היא הבת האמצעית במשפחתה. אחיה התחתנו בגיל צעיר, ורכשו בית במושב כילדים ממשיכים – כלומר, בגלל שהם צאצאים של מקימי המושב, הייתה להם הזכות לרכוש שם אדמה- מה שלא כל אחד יכול לקנות.

סבתא מאירה התחתנה עם יואל, והם גרו באזור נתניה כשנתיים. לאחר שנתיים של נישואים, כשכבר היו להם שני ילדים (מיטל-הבכורה, ואביב) הציע להם חבר לבוא להתנחלות ליד ירושלים בשם גבעת המייסדים. סבא יואל מאוד התלהב מהרעיון, ויום אחד הם העמיסו משאית ועלו להתנחלות. להתנחלות הם הגיעו דרך אגודת התעשיינים בשנת 1978, והיו להם קשיי התאקלמות – עקב שינוי בסביבה ובהרגלי החיים. אך התושבים בהתנחלות היו מאוד מיוחדים והם עזרו ודאגו לכל תושב חדש שהגיע עם ההתאקלמות. במיוחד הם עזרו לסבתא מאירה וסבא יואל, כי הם היחידים שהגיעו מאזור השרון שהוא מרוחק יחסית.

מאירה ומיטל, אמה של עדי

סבא וסבתא רבה, כשהגיעו לארץ, המשיכו להתהלך עם תלבושת מסורתית. לסבתא רבה היה כובע ולכובע היו מסביב אבני כסף טהור וככה הייתה מסתובבת, וכיום עם מטפחת ראש.

לאחר כ-20 שנה הכובע נהרס וסבתא הוציאה את האבנים היקרות ושמרה אותן.

לאחר הרבה הרבה שנים, סבתא רבה נתנה את האבנים היקרות לסבתא מאירה בירושה.

סבתא מאירה לקחה את האבנים היקרות לצורף והוא הכין מזה שרשרת ועגילים מיוחדים מאוד.

סבתא מאירה לקחה את השרשרת בשמחה להראות לסבתא רבה. סבתא רבה בכתה מרוב אושר וכיום, סבתא מאירה מתהלכת בהנאה עם התכשיט.