מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבקה מספרת:

ממחנה עקורים בשנת 1946 לעלייה לארץ בשנת 1949

שלוש שנים חיו הורי בצוותא עם בתם הקטנה רוזה, ואז פרצה המלחמה וחייהם השתנו. הורי ילידי העיירה פאביניץ שבפולין.

אמי פלה נולדה 02.05.1914. אבי נולד בתאריך 10.10.1913 ובתם רוזה  נולדה בתאריך: 1.4.1939 רק שלוש שנים חייו כמשפחה ואז גירשו אותם מהעיירה. התמונה האחרונה שנשארה ממנה: תינוקת מחייכת כובע סרוג לראשה שמלה ועליה סינר לבן רקום בעבודת יד. ילדה קטנה חייכנית חכמה.

שנכנסו הגרמנים בסלקציה הראשונה צעקה לעברם תלכו מכאן כולם חולים בשחפת והגרמנים ברחו. אחותי נרצחה על קידוש השם בתאריך 4.6.1942 . אבי שהיה חייל פולני בחיל הפרשים נלקח למחנה סטאלג. כל השנים שמר את סיפורי האירועים הקשים ולא דיבר. רק בסוף חייו סיפר לי מה עבר עליו במלחמה. הבריחות שלו מהמחנה ותפיסתו. הוא נשאר בחיים רק בזכות עיסוקו, היותו סנדלר שהכין מגפיים לגרמנים.

אמי מפביאניץ נלקחה ללודז' אושוויץ ואז בצעדת המוות הידועה הובלו האסירים מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור. ללא ביגוד מים ומזון. רק החזקים מבניהם שרדו. אמי שהייתה רזה וחלשה כנראה הייתה חזקה ברוחה ושרדה את מצעד המוות.

לאחר המלחמה נפגשו הורי שוב ועברו למחנה עקורים- האנובר שבגרמניה. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים וניסו לדאוג לצרכים שלהם. החודשים הראשונים שלאחר השחרור עברו על ניצולי השואה בתנאים פיזיים קשים.

ארגוני היהודים בעיקר הג'וינט החישו עזרה. הורי ניסו לשקם את עצמם. אבי עבד בעבודות מזדמנות בעיקר בעסקי חליפין של שוקולדים ובגדים.

יום אחד אמי הרגישה לא טוב והחליטה ללכת לבית חולים בהאנובר. הרופא המקומי בדק אותה ואמר לאמי: "יש לך גידול ואת חייבת לעבור ניתוח". בעודה מחליפה את בגדיה לבגדי בית החולים הרגישה תזוזה בבטנה. אמי הבינה שהיא בהריון והרופא הגרמני רצה להמשיך את מה שעשו הגרמנים לשישה מיליון היהודים. רצה במהירות ועזבה את בית החולים.

אני רבקה הרמן נולדתי  בתאריך 21.4.1946. הבת הראשונה שנולדה בעיר האנובר אחרי המלחמה. שמחה גדולה הייתה בקהילה היהודית. זכיתי לפינוקים ולמתנות רבות, אך את המתנה הקסומה ביותר קיבלתי מהורי. היה זה פסנתר יקר ערך מבית מלוכה גרמני. הורי שמאסו בחיים בגרמניה חיכו לרגע לעלות לארץ ישראל.

פסנתר הכנף מבית המלוכה הגרמני

זאת הארץ שלנו ובה נגדל את ילדנו. עלינו על אנייה רעועה. לפי סיפורי הורי במשך כל ההפלגה כולם סבלו מבחילות והרגישו לא טוב ורק אנחנו הילדים השתוללנו ונהנינו מהמסע הארוך והמייגע.

מדפדפת אני באלבום זה עתה הגענו לנמל חיפה ואני עומדת עם הורי ליד קונטיינר ענק ובו הפסנתר שלי. זה הפסנתר שילווה אותי כל חיי.

 תמונה משפחתית

מפתח סול פותח הכל

המשימה הראשונה בארץ ישראל הייתה למצוא לי מורה לפסנתר, ואכן תוך יום כבר ישבתי בסלון מתאמנת ומנגנת שעות רבות המורה הראשון שלי היה המנצח זיגי שטדרמן. מקים והוגה הרעיון פסטיבל אבו-גוש. המוזיקה היא שתנווט את חיי ותכתיב לי את הדרך בה בחרתי לחיות. אחד הסיפורים שהורי הרבו לספר שבמסיבת בת-המצווה שלי חייבתי את כל המוזמנים לשמוע את ניגנתי ובעצם זאת הייתה התכנית.

מסיבת הבת מצווה הכיתתית נערכה באולם הספורט בבית הספר "עליות" ברמת גן. בתום לימודי בבית הספר היסודי עברתי לתיכון תלמה ילין. בית הספר שכן במבנה ישן בתל-אביב והייתה רק מגמה אחת היא מגמת המוזיקה. זוכרת אני שיום אחד ישבנו בכיתה עם מטריות כי טפטף מעלינו גשם ומי למד בכלל. המשכתי בלימודי והתחתנתי עם מוטי לבית יהושע ורחל הרמן. ארבעים וחמש שנה לימדתי מוזיקה. בראשית דרכי עבדתי בבת-ים ואחר כך חזרתי לעירי גבעתיים עסקתי במקצוע שהיה יעדי בחיים.

המוזיקה מהוה דרך ביטוי חברתית, גורמת לילד להיות יצרתי קשוב ומרוכז. פיתחתי לילדים בשעורי הריטמוסיקה הרגלי למידה התמצאות במרחב סגנונות שונים כגון: ג'אז, מוסיקה תוכניתית, מזרח ומערב, ושירי ארץ ישראל.

רוב האנשים אוהבים לרכוש בגדים משחקים האהבה שלי לחפש חנויות שבהם אפשר לרכוש כלי נגינה. בביתי ישנו חדר שבו אוסף גדול של כלי נגינה זה אחד החדרים האהובים על נכדי. באחת הכיתות שלימדתי וקשרתי קשרים מיוחדים זאת כיתת גן של ילדים אוטיסטים . אנחנו יודעים שילדים אוטיסטים מאופיינים בליקויים בתחום החברתי הרגשי והתחום הקוגנטיבי. התרחקות מאנשים אדישות למגע וחיוך.

לכן המטרה שלי הייתה ליצור קשר דרך המוזיקה. בזכות המוזיקה הייתה התפתחות רבה. לסיכום אני יכולה להביט בסיפוק על המטרות שהצבתי לעצמי והושגו בעבודתי כמורה לריטמוסיקה.