מאגר סיפורי מורשת

אמרתי לה: "תרצה, עכשיו עשר בלילה ואת אומרת לי להיות בשדה בארבע בבוקר"? והיא עונה בשלווה: "אל תדאג זה יהיה בסדר", אמרתי לה: שאבוא אליה לקחת את הכרטיסים, "לא אתה תיסע לאן שאתה צריך לנסוע, ואני אהיה בשדה התעופה בארבע בבוקר עם הכרטיסים".

וזו הייתה רק ההתחלה, גם לאחר שחזרנו מקנדה היינו איתה בקשר, וקיבלנו ממנה עצה ועזרה באמצעות הקשרים שלה, ותמיד עשתה זו מתוך נכונות רבה לעזור, במאור פנים ובנתינה אין סופית, בלי חשבון לא בזמן, לא בנוחות ולא בשעות. בכל תקופת מחלתו של בננו ז"ל עמדה תמיד לצדנו בכל האשפוזים בבתי הרפואה, היא ובעלה הפכו לחלק מהמשפחה שלנו. היא ובעלה היו צוות שעשו דברים נפלאים, שלא נתן כלל לתארם, גדולתם היתה בכך שהיו באים לאדם באחת השעות הקשות בחייו, עושים זאת בדרך הנוחה והנעימה, וללא כל פרסומת ומצליחים באמת  לסייע, ובכל אותו זמן היה הנעזר מרגיש שהכל נעשה מכל הלב, ולמען מטרה אחת, סיוע לחולה ולבני משפחתו. בכל מגיענו עם העולם הרפואי לא נתקלנו בדמות כזו, והייתי אומר אפילו בתופעה כזו.

אני חוזר כי לגרשון היה חלק גדול בעניין הזה, אף שהרבה לפעול בעיקר מאחורי הקלעים, אך התוצאה אחת, אף ששכלנו את בננו, זכינו לפגוש פעם אחת בחיים, אהבת ישראל אמיתית".

גב' גולי רובר , ידידה של סבתא תרצה מספרת: 

"אני זוכרת שזמן קצר לאחר פטירת אימי ע"ה, ישבתי בבית בודדה וכואבת, פתאום הגיע תרצה ופקדה עלי בעדינות: "את חייבת לבוא איתי, ברגעים אלו, מתקיימת הלוויה של ילד קטן ר"ל ואני לא רוצה ולא יכולה ללכת לבד.." וכך בעצם הכריחה אותי לצאת מהבדידות שלי ולפעול לטובת אחרים. כשאני או אחרים נקלענו לבעיה או צרה, והיינו זקוקים  באדם מוצק להישען עליו, תרצה תמיד הייתה שם למשען. היא אהבה מאוד את החיים ואת יופיים של החיים, אם תגשו אל הבית שלה, תראו סביבו חצר מלאה פרחים וצמחים, כמו גם בבית פנימה, הרבה צמחיה רעננה הרבה יופי, ובתוך כל אלה, תמונות של הילדים שכה אהבה. קשה לי לספר על תרצה, היא לגבי, אחות וחברה כאחת.

כשהגעתי לארץ לא היו לי בו מכרים, הרבי הציע לנו להגיע לכפר חב"ד וכאן, מצאתי ידידים רבים, בראשם את חמותה הגב סימה, ותרצה שהרגישה בבדידותי, הייתה לי כאחות. היא טיפלה וטיפחה אותי, כשנסעתי ללדת היא אפילו טיפלה והשגיחה פתרה עבורי ועימי בעיות חינוכית, יעצה וממש אחזה בידי תוך הדרכה מסורה.

בכל תקופת היכרותי עמה, לא יצא ממנה שום גילוי של רוע וכל מילה רעה על אדם אלא תמיד להפך, תמיד מילה טובה על כל אחד, תמיד עשיית טובות לזולת, ודיבור בשבחו, כשעברנו לכפר חב"ד ביתנו עדיין לא היה מוכן ותרצה הכניסה אותנו, משפחה עם 5 ילדים לביתה כאילו היה זה מובן מאליו, גרנו אצלה כחודש, ובתקופה זו יצא לי לראות ממש מקרוב את כל הצדדים המיוחדים באישיותה: את המסירות ויחס הכבוד בלתי יאומן לאביה, כשהייתה מוצאת בכל עיסוקיה פנאי לבקר אותו, את האהבה והקירבה שלה לבני המשפחה, ובתוך כל אלה את עיסוקיה הבלתי פוסקים בענייני עזרה לזולת. בתחילה חשבתי שרק אלי התנהגה כאחות אל אחותה, אך עם הזמן למדתי כי רבות מחברותיה חשו כך".

 דודה רבקה מספרת:

" אני ממש מתגעגעת אליה, ה' החליט לקחת אותה מוקדם אבל אני יודעת שעכשיו טוב לה שם. חשוב לי מאוד שלסבא יהיה טוב כי אני יודעת שזה מה שהיא באמת הייתה רוצה". 

רגעי הנחת של סבתא תרצה

היו כאשר המשפחה כולה היתה נפגשת  ביחד. סבתא עשתה מאמצים מרובים לשמור על קשר עם כל המשפחה המצומצמת והמורחבת. היא אירחה בבית את המשפחה לעיתים קרובות, כל קרובי המשפחה מחוץ לארץ שהגיעו לארץ ידעו תמיד שביתה פתוח  לאירוח לזמן קצר או ארוך, השמחות המשפחתיות היו רגעים מאושרים ושמחים, את החתונות של הילדים היא דאגה לעשות בחצר הבית,  כי אז היא יכלה לארגן ולעשות כפי שמתאים לכל ילד.

באחד הימים הגיע לארץ דר' אפשטיין, רופא גדול מאוד מניו יורק, שטיפל בילדים רבים שסבתא עזרה להם בהטסה ובארגון הטיפול בניו יורק, סבתא ארגנה מפגש של הילדים והמשפחות  יחד עם דר אפשטיין, היה זה אירוע מרגש במיוחד עבור הרופא וגם לסבתא (וסבא), כל המשפחות, הגיעו לארוחה בבית מלון  ולאחר מכן יצאו לשיט ביחד.

אחת המשפחות הראשונות שסבתא סייעה להם הייתה משפחת הלוי, היה זה כשביתם הכלה  נסעה להתפלל על קברה של רחל אמנו, היה זה בראשית האינתיפאדה מחבלים זרקו לעבר הרכב בו נסעה בקבוק תבערה. הכלה נפצעה, הרגל שלה התרסקה כליל, התכניות לחתונה נאלצו להידחות.  בסיועה הצמוד של סבתא הם נסעו לניתוח בקנדה, שם שהו מספר חודשים, כאשר סבתא שולחת להם מהארץ, שקדי מרק, ספרים ועוד דברים  על מנת להקל עליהם, כשנה לאחר מכן החתונה התקיימה, וכמובן שסבתא הוזמנה לחתונה והייתה אורחת הכבוד,  סבתא