מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפולין בשנת 1948, כבת להורים שורדי שואה, לאבי פינחס זילברברג ולאמי יהודית-אידה (לבית האוזר).

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הורי שהיו בשנות ה"עשרה" המאוחרות לחייהם, ובהיותם הילדים הבוגרים במשפחותיהם, עם התקדמות הגרמנים, ברחו מזרחה ככל האפשר. כל זאת, בעידודם ולחצם של הוריהם שנותרו מאחור עם הילדים הצעירים יותר של המשפחה. כפי שאמרו להם "אתם צעירים וחזקים, אתם תצליחו להתגבר ואנחנו נשאר עם הקטנים….".

הבורחים שרדו – הנותרים הושמדו. הורי, שהגיעו ממקומות שונים בפולין, אבי- מסוסנוביץ' אשר בשלזיה (דרום/מערב פולין). אמי – מטרנובז'ג אשר בגליציה (דרום מזרח פולין). נמלטו כאמור מזרחה, ובדרך פגשו זה את זו ויצרו משפחה.

אחי יעקב נולד בסיביר בשנת 1942. לאורך כל שנת המלחמה הועסקו הורי על-ידי הרוסים במחנות עבודה שונים וסבלו לרוב קור ורעב. בשנת 1945, עם סיום המלחמה, בהוראת השלטונות, החלו הפליטים לחזור לארצות מוצאם, במקרה זה – לפולין. הורי ואחי שבו לעירו של אבי בה נולדתי אני בשנת 1948.

 העלייה לישראל

לקראת שנת 1949 כשהתאפשר הדבר, החליטו הורי לעלות לישראל שהיתה אז מדינה צעירה מאד. בדצמבר 1949 יצאה משפחתי לדרכה לישראל, ברכבת  דרך אטליה ובהפלגה באוניה "גלילה" והגיעה לחופי חיפה בינואר שנת 1950 (ואני בת שנה וחצי). הגענו ישירות למחנה העולים "שער העלייה" (בחיפה) בעיצומו של חורף קר, מושלג ונדיר ששרר באותה השנה. לאחר כחודש הועברנו למקום שנקרא "מחנה ישראל" שהיה בעברו בסיס בריטי עליו ממוקמת היום התעשייה האווירית שליד שדה התעופה שבלוד.

הורי, שהיו אנשים צעירים, חרוצים ושאפתנים, השתלבו מייד בשוק העבודה. אמי כתופרת ואבי כחשמלאי תעשייתי. הם דאגו למצוא מגורים סבירים יותר באזור תעסוקה המתאים להם וקנו דירה בת שלושה חדרים ביפו, דירה חדשה יחסית (בת 4 שנים), בבניין שנבנה בסגנון אנגלי והותיר אחריו קצין בריטי בכיר.

ביפו, בשכונת עג'מי בה גרנו, עברו עלי רוב שנות ילדותי המוקדמת – עד גיל עשר לערך. יפו, הייתה עיר שוקקת עלייה מכל תפוצות ישראל. הונגרים, רומנים, תורכים, פולנים, בולגרים ועיראקים. כולם משולבים בתוך האוכלוסייה הערבית שחלקה עדיין נותר להתגורר ביפו.

המון זיכרונות טובים נטועים בי מאותה התקופה. חוויות ואתגרים רבים בין אם לשוניים ובין אם תרבותיים/חברתיים והרבה, הרבה הרפתקאות, שיטוטים ומשחקים בית תילי הריסות בתים, ועל חוף הים המדהים של יפו.

בהיותי בת עשר עברנו להתגורר ברמת גן, עיר בה סיימתי לימודים בבית-הספר היסודי ובתיכון, הכרתי את בן זוגי – גדעון (שלימים הפך להיות אישי ואבי ילדינו) המשכנו להתגורר ברמת-גן.

התגייסתי לצה"ל ושרתתי למעלה מ 16 שנים בשירות חובה וקבע כקצינה.

בשנת 1968 גדעון ואני נישאנו ונולדו לנו שלושה ילדים, עינת (1971) – אימא של תמר, עומר (1975) ועמית (1981).

בשנת 1978 עברנו להתגורר בהרצלייה ועם שחרורי מצה"ל, התחלתי לעבוד כמזכירת מנהל ומנהלנית בתיכון "הראשונים" בעיר.

בשנת 2009, לאחר 23 שנות עבודה בתיכון, פרשתי לגמלאות. גדעון פרש אף הוא לגמלאות באותה השנה. יש לנו שישה נכדים (כן ירבו…) כשהבכורה ביניהם, משרתת בצה"ל.

הזוית האישית

סבתא רוחלה: השתתפות בתכנית זו יצרה בנינו קשר עמוק ונדיר שלא חווינו עד כה. נכדה תמר: התרגשתי ונהניתי במיוחד ללמוד על סבתי ועל חייה.