מאגר סיפורי מורשת

שמי חזי מרום, סיפורי מתחיל בארץ בשנת 1945 בבית חולים הדסה תל אביב שם נולדתי, להורים מרסל ומנשה מורד  שהגיעו לארץ כתיירים עם ארבעת ילדיהם מעירק לפני קום המדינה בשנת 1943.בתקופה זו משפחתי התגוררה בתל אביב בשכונת התקווה.

אינני זוכר פרטים רבים מהתקופה אך מעט סיפורים ששמעתי מהורי על התקופה שמשפחתנו התגוררה בבית קטן וחיה בצניעות רבה. כיוון שלמשפחתי לא הייתה אשרת אזרחות אלא אשרת תייר נאלץ אבי לפנות לבן גוריון (ראש הסוכנות היהודית בתקופה זו) אשר היה רשאי להאריך את אשרת התייר מידי פעם לתקופה של ששה חודשים.

בשנת 1948 עוד לפני קום המדינה ומלחמת השחרור נאמר על ידי בן גוריון שאין ביכולתו להאריך את אשרת התייר ולכן הוצע פתרון שכל המשפחה תעבור לקיבוץ על מנת שהבריטים לא יוכלו לגרש אותנו מהארץ. לצערי אבי סירב מסיבה שבקיבוצים לא שומרים מסורת והבנות לא לבושות בלבוש צנוע. באחד הימים במחסום של הבריטים ניתפס אבי ללא אשרת שהייה,  הוכה מכות נמרצות וקיבל צו לעזוב את הארץ ולחזור לעירק תוך שבוע. משכך אבי שכר מונית ביפו אשר עברה את המדבר דרך ירדן חזרה לעירק, הדרך הייתה קשה ומסוכנת שנמשך יותר מיומיים דרך מדברית שמרביתה לא סלולה, בנוסף נאלצו הורי לשלם לכל מיני שודדי דרכים שסיכנו את חיי משפחתי.

הגענו לעירק לעיר בגדד ומשם המשכנו לעיר בצרה שם התגוררה משפחתי לפני הגיעה לארץ. זוכר אני את ביתנו ברחוב הצר ובשכנות לשכננו המוסלמים. באחד הימים נאלץ אבי לנסוע לעיר הבירה בגדד לרגל עסקים ולקח אותי עמו ברכבת אשר נסעה יום ולילה. מספר תמונות מהדרך נחרטו בזיכרוני הדרך הייתה ברובה כפרית לקראת בוקר נעצרה הרכבת באמצע השדות והוגש לנו מאכל שמאוד אהוב עלי בשם "קמר" זהו מאכל כמו חמאה שמעליו דבש.

תמונה מיוחדת מנוף ילדותי בעיר בצרה

לוויתי את אבי לגן שבו היו עצי תמרים ומאין תעלות ששרצו בדגים ואני כילד יושב ומביט בהם בהתפעלות. באחד הימים הילוותי לאחיי לטיול בגן הקרוב לביתנו בבצרה בזמן שאני מביט בדגים שבברכת הנוי נפלתי לברכה התחלתי לפרפר במים ולמזלי הגנן הערבי הציל את חיי. בשנת 1950 עלייה לארץ בטיסה במטוס דקוטה ומשם המשפחה עברה למעברה בשם כפר אנה. לאחר כשנתיים משפחתנו עברה למושב נווה ימין שליד כפר סבא. שם ביליתי את ילדותי ובעיקר אהבתי לטפל בסוס שהיה לנו בשם זריז נהניתי לשחק עם חברים במשחקי כדורגל וגולות עזרתי להורי להאכיל את החיות כגון פרות, תרנגולות ותרנגולות הודו. דבר מצחיק שזכרתי מילדותי במושב ששאלנו את תרנגולות ההודו "היום פורים" והם ענו לנו בקרקור. באחד הימים בחג הט"ו בשבט קיבלתי מהגננת שטיל של אץ ואותו נטעתי ליד ביתנו וברבות הימים לאחר שלא ביקרתי שם שנים רבות מסתבר שהשתיל הפך לעץ ענק לעץ איקליפטוס שאותו אורים למרחקים וזה מרגש אותי עד היום.

מהמושב עברנו לרמת גן ושם הכרתי חברים חדשים אך היה קשה מאוד להתרגל לסביבה החדשה ולחברים חדשים לאחר זמן קצר התרגלתי לשינוי ונהניתי לשחק כדורגל ולהתאמן בכדורסל הייתי חבר בתנועת הנוער העובד והלומד סניף גבעתיים במסגרת הפעילות בתנועת הנוער יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים הקמנו אוהלים וישנו שם נהניתי מאוד מהפעילות בתנועה. כמו כן בהיותנו משחקים כדורסל ניגש אלנו איש ושאל מי רוצה לנגן בתזמורת הנוער של עיריית רמת גן ניגשתי למבחן עם אחי יוסי ונמצאנו מתאימים לנגן אני על תופים ויוסי על חצוצרה. חוויה מיוחדת זכורה לי במסגרת התזמורת נסענו לדרך לא דרך לחגיגות לעיר אילת שם הופענו בתלבושת מיוחדת וכובע ברט עם פונפון, אני הפכנו לצמד שנקרא האחים מורד הופענו בטקסים של ימי העצמאות וכו'. לאחר סיום הלימודים בבית הספר היסודי עברתי ללמוד בתל אביב בבית הספר אנקורי. לאחר סיום הלימודים התגייסתי לצבא לחל התכנים עברתי טירונות ולאחר מכן קורס מ"כים בשיבטה.

הקמת משפחה 

היכרתי את אשתי רחל (רוחלה) באמצעות חברתי נורית בביקור בביתה בחג החנוכה במטרה לאכול סופגניות. משם המשכתי לחזר אחריה לרבות בתקופה ששרתנו יחד בצבא זכור במיוחד בהיותה חילת למדה בסמינר למורות בשעות הערב ולקראת סיום השיעור הייתי משאיר לה הודעות על עמוד שבקרבת בית הספר. ב- 18/12/1969 נישאנו. לנו יש שלושה ילדים: מיטל, רוית וגל ושמונה נכדים.

סבא חזי

הזוית האישית

אריאל: אני נהניתי במיוחד ולמדתי דברים חדשים ועשיתי מצווה לדעתי שימרתי את המורשת המשפחתית. סבא חזי: שמחתי שנכדי אריאל בחר בי, הפרויקט עורר בי זכרות מחיי ומשפחתי שאני תקווה שהם היו נר לרגלי ילדי ומשפחתי.