מאגר סיפורי מורשת

גרנו ביחד כל המשפחה. את האוכל ואת הלחמים היינו מכינים לבד בבית, לא היה לנו תנור אפיה ולא גז לבישול , היה לנו טאבון שהיה מכונה בשם "פראנה" בו אימי אפתה את הלחם. אימי עבדה קשה מאוד כדי להכין את הלחמים  היא  טחנה בעצמה  את החיטה בכלי שנקרא "מהרש",היא גם  היתה מכינה את המחמצת- שתפקידה להתפיח את הבצק- במקום השמרים של היום. לא היה לנו מקרר, ולכן אימי הייתה צריכה להכין כל יום אוכל חדש וטרי. בערב שבת היינו שמים את החמין בטאבון המרכזי, ובשבת בבוקר לפני הסעודה היינו הולכים לקחת את החמין מהטאבון.

אחיי, הבנים למדו תורה בבית הכנסת עם הרב- המלמד, אבל אנחנו הבנות לא הלכנו ללמוד בבית הספר, במרבית הזמן היינו נמצאות בבית ולומדות מהאמהות את ההלכות והדינים שהבנות צריכות לקיים וכן את שאר התפקידים שבת צריכה לדעת ולקיים.

כשהייתי בגיל אחת עשרה עזבתי את בית הוריי ויצאתי לחפש עבודה,  מכיוון שאבי שהיה המפרנס של המשפחה נפטר .עזבתי את הכפר ויצאתי לעיר הגדולה לקזבלנקה,עבדתי כעוזרת ניקיון במשפחה  יהודיה עשירה. ואת המשכורת שקיבלתי הייתי שולחת באופן קבוע לאימי כדי לעזור לה ולשבעת הילדים שנותרו בכפר.  גם אחי אליהו עבד בקזבלנקה בבית קפה יהודי.יום אחד  ערבי השליך פצצה באזור של בית הקפה. אחי נבהל מאוד,הוא נכנס לטראומה ולקה בחרדה קשה, הוא הובל לבית החולים ושם הוא שהה כשנה עד שנפטר סמוך לגיל בר המצווה שלו. לאחר פטירתו, בהיותי בגיל חמש עשרה  חזרתי הביתה לאימי ולאחיי.

בשנת 1955 החלו יהודים רבים לעלות לארץ ישראל ולכן  אימי יחד עם אחיי יצאו לארץ ישראל בסיועה של ה"סוכנות היהודית", עזרתי לאימי לארוז את המטלטלים שכללו אוכל ובגדים בלבד ונפרדתי ממשפחתי. אימי עלתה לישראל וגרה יחד עם אחיי במושב איתן השוכן דרומית לקריית גת.  אני נשארתי במרוקו והתחתנתי עם בעלי, הייתי כבת שש עשרה כאשר נישאתי ובעלי היה בן עשרים ושבע. לאחר שנה, בשנת 1956 ארזנו את החפצים שלנו: פרימוס שבאמצעותו מחממים את המים, קרש עץ שעליו היינו מכבסים את הכביסה, כלי אוכל, קצת שמיכות ובגדים. כשאנו מלאי שמחה רבה, הרגשנו שזהו חלום שמתגשם. הגענו לחיפה ומשם לקחו אותנו לאילת. בעלי עבד כאינסטלטור ואימי אסתר ואחיי המשיכו לגור במושב איתן. בינתיים במהלך השנים האלו נישאו ארבעה מאחיי.

אימי לא אהבה את החיים במושב. אני הייתי מגיעה לבקר אותה ורואה אותה בוכה ועצובה ומתלוננת על כך שאינה רוצה להמשיך לגור שם.אך, היא המשיכה לגור שם עד לשנת 1963. בתקופה זו נולדו לי שלושה ילדים: ז'קלין, עליזה ויצחק. בתי עליזה סבלה מדימומים באף עקב מזג האויר החם והיבש באילת, אולם, כשהייתי מגיעה עם בתי לביקור אצל אימי במושב היא לא הייתה מדממת. הבנתי שמזג האויר שבאזור המושב מתאים לנו ולכן הלכתי לרופא המשפחה באילת וביקשתי ממנו שיתן לי הפניה בכתב לעיריית קריית- גת שהאוויר של אילת אינו מתאים לילדה עליזה. השגתי עוד אישור שבו כתוב שמשפחת אסרף וילדיהם יכולים לקבל דירת מגורים בעיר קריית- גת.

אימי אסתר מאוד שמחה על השינוי במגורים ולכן ביקשה ממני: "ביתי, אשמח מאוד אם גם אותי תעבירי לידך, מכיוון שלא טוב לי במושב". כמובן שנעניתי בשמחה לבקשתה. ניגשתי לעיריית קריית- גת עם כל הניירת הדרושה לכך- ואכן אישרו לה לקבל דירה קטנה הסמוכה מאוד לדירתנו היום. גרנו שם במשך שלושים ושמונה שנים עד שעברנו דירה. בקרתי את אימי כמעט בכל יום: תמכתי, עודדתי, ערכתי לה קניות, דאגתי לה לכסף, בישלתי וטיפלתי בכל צורכיה. עד שלפני שמונה עשרה שנה היא חלתה בבצקת ריאות. פיניתי אותה לבית הרפואה- ולאחר שבועיים  עלתה נשמתה של אימי, אסתר השמימה. מאז ועד היום אני מרגישה חלל ריק וגעגועים עזים לאימי,

אני מתגעגעת במיוחד לכיבוד ההורים שהיה לי, וחסר לי מאוד היום. המצווה הזאת היתה נר לרגליי. אני שמחה לראות שילדייי ונכדיי ממשיכים בדרך זו של כיבוד הורים- זה הנחת שלי!!

תשע"ו