מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב ב-14 בדצמבר 1947, בדיוק 5 חודשים לפני קום המדינה. כשאמי כרעה ללדת, אבי לא הזעיק אמבולנס אלא משוריין צבאי, כיוון שכל הדרך לבית החולים ברמת גן שרצה בצלפים ערבים שירו על המכוניות החולפות.

רק בגיל 5 התחלתי ללכת לגן, כי באותם זמנים אימהות כמעט ולא הלכו לעבודה, ולכן הילדים גדלו בבית בפינוק רב. משנולדתי ועד גיל 10 נשלחתי כל חופשת קיץ לסבא וסבתא שלי ביוון וכך למדתי לדבר יוונית.

את נעורי חילקתי בין לימוד פסנתר וחצוצרה, לימודים ומשחקים עם ילדי השכונה. יכולנו לשחק בכביש  מכיוון שרק כל חצי שעה הייתה עוברת מכונית. למדתי בבית הספר היסודי תל-נורדאו, שכל המורים בו היו פרופסורים ניצולי שואה. המורים היו כל כך טובים שעד היום אני זוכר אותם ומרגיש למדתי מהם המון דברים שאינם קשורים דווקא ללימודים. את לימודי התיכון קיימתי בבית הספר תיכון חדש תל אביב.

לאחר סיום לימודי התיכון, התגייסתי לצה"ל לחיל השריון לחטיבה 7 המהוללת אשר, במלחמת ששת הימים הסתערה בסיני והגיעה תוך 6 ימים לתעלת סואץ. מפקד החטיבה, גורודיש, לאחר הניצחון, וביודעו שאני מוזיקאי, פנה אלי וביקש שאלחין המנון לחטיבה 7 – אותו שרים עד היום.

"חטיבה 7, המכונה גם "עוצבת סער מגולן", היא חטיבת שריון סדירה, הנמצאת תחת פיקודה של אוגדה 36 ("עוצבת געש") בפיקוד הצפון של צבא ההגנה לישראל. החטיבה הוקמה ב-16 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת המדינה והשתתפה בכל מלחמות ישראל. בעשור השני של המאה ה-21 משתמשת החטיבה בטנקים מדגם מרכבה סימן 4מ. החל מיולי 2015 מפקד החטיבה הוא אלוף משנה דן נוימן".

התמונה צולמה בהפסקת צהריים במצריים במלחמת ששת הימים.

כמוזיקאי וחצוצרן, ניגנתי במחזמר "שיער", בהפקת תקליטים של כל הזמרים הידועים בתקופה ההיא וגם במופע האירוויזיון ובתזמורת הפילהרמונית. נישאתי לאשתי שרה בגיל 25 ונולדו לנו 2 בנות ו-חמישה נכדים, רק אחד זכר (כותב הסיפור יחד איתי).

הזוית האישית

נהניתי לבלות זמן נוסף עם נכדי, איתי, להכיר את התלמידים את המורה והורי התלמידים.