מאגר סיפורי מורשת

בביתי היו 5 נפשות אב, אם, שתי בנות צעירות ממני אחת ב 7 שנים ואחת ב 18 שנה. ההורים היו עצמאיים בתחום המזון. אבי היה פילוסוף והחזיק בתואר דוקטור ב 2 ענפים.

 

"למדתי בהמון בתי ספר התחלתי באיילון עברתי ל"שמעוני" ואחר כך "מצדה" "תיכון חדש" שהחליף עצמו ל"שב"ץ"  למעט בשב"ץ הכתות היו צפופות , בתי הספר היו עלובים יחסית לבתי הספר היום. היתה הוראה פרונטלית, לא היו עזרים ולא טלווזיות היו מעט אמצאי המחשה. הכיתות היו מרובות תלמידים הכיתה באופן יחסי הייתה רועשת  והיה צריך להסתמך הרבה על לימודי בית. המקצועות שאהבתי היו בעיקר מדעי החיים, כמיה ופיזיקה. לבית הספר נסענו באופניים. בגיל ארבע קיבלתי אופניים ועד גיל 16 לא ירדתי מהם עד שבגיל 16 קניתי טוסטוס." 

 

בגיל 12 הגעתי הביתה, הורי גרו אז בשכונת בתים פרטיים בגבעתיים. עם המפתח שהיה תלוי על צווארי פתחתי את דלת הכניסה לבית גדול וחשוך. שמעתי רעש מוזר מכיוון חדר הורי,נבהלתי ופחדתי. על השידה עמד קישוט כלב  העשוי זכוכית מורנו איטלקית. אספתי את הכלב בידי ורצתי לחדר. לעיני נגלו רגליו וגבו של פורץ עם מבנה גוף שהיה גדול ממני משמעותית. הסתערתי עליו כשהכלב מעל ראשי. הגנב שכבר החל במנוסה עם כניסתי הגביר את מהירותו ואני אחריו. הוא עבר דרך פשפש לחצר השכנים קפץ על המדרגות ונעלם. כולי נושם ונושף התחלתי לחזור לביתי החשוך כולי נסער. כשהורי חזרו הם הזמינו את המשטרה נלקחו טביעות אצבעות ונאמד נזק הגנבה. הורי היו מודאגים מהחוויה הקשה שעברה עלי. החמיאו לי, פינקו והזהירו אותי.

 

לאחר שהתאוששתי עליתי על משכבי וזאת זכרתי. פחדתי עם כניסתי, אבל התגברתי על הפחד. לא כשלתי בפיק ברכיים וידי לא רעדו. עובדתית יש פחד והוא קיים רק בראש, הפחד זו יצירה אישית שמקורה בעובדות אבל עדיין היא תרחיש דמיוני. אז הבנתי שפחד נמצא תמיד רק בראש. לימים שהתגייסתי לשייטת זכרתי את התובנה מהמקרה וזו עזרה לי עד מאוד. זה הלקח – פחד הוא רק בראש אין פחד באמת.